שירת הים

ברגע שכולם ניצלו, משה וכל העם התחילו לשיר יחד. הסוסים והרוכבים שרדפו אחריהם נכנסו לתוך הים ולא יצאו משם. ובשיר הם אומרים דבר אחד גדול: אין בעולם אף אחד גדול כמו ה׳.

למה נאמר אָז יָשִׁיר בלשון עתיד, על משהו שכבר קרה וכבר נגמר? רש״י מפרש שכשראה משה את הנס עלתה השירה בלבו עוד לפני שהגיעה אל פיו. הפסוק תופס בדיוק את חצי השנייה הזאת, שבה אתם כל כך מלאים במשהו עד שאתם כבר יודעים שתכף תוציאו אותו החוצה, והוא עוד לא יצא. אתם מכירים את זה היטב: הרגע שלפני הדיבור, כשההרגשה כבר כאן והמילים עוד רצות אחריה ומנסות להדביק אותה.

רש״י מביא שתי קריאות בצורת העתיד יָשִׁיר. לפי הפשט, כשראה משה את הנס עלה בלבו שישיר, ואכן שר. הצורה אינה מספרת מה קרה, אלא מה עמד לקרות באותו רגע. ולפי הדרש מצאו חז״ל בלשון העתיד רמז לתחיית המתים: התורה אומרת ישיר, בלשון של מה שעוד לא היה, ולעתיד לבוא אכן ישיר. הגמרא בסוטה דנה איך שר עם שלם שירה אחת: אם משה אמר שורה והם חזרו אחריו מילה במילה, או שהוא הוביל והם ענו אחריו בפזמון ״אשירה לה׳״. משום כך נצרך הפסוק גם לוַיֹּאמְרוּ וגם ללֵאמֹר, שתי מילים לאותה אמירה. ושימו לב גם לכפל השורש בכִּי־גָאֹה גָּאָה: מקור מוחלט הסמוך לפועל נטוי, דרכה של העברית לומר שהוא התנשא מעל כל התנשאות שהיא.

עכשיו השיר הופך לאישי, והם אומרים לה׳: אתה הכוח שלי, ואתה הצלת אותי. זה האל שלי, ובשבילו אעשה דברים יפים. איך? מקיימים את המצוות בצורה יפה: בוחרים אתרוג יפה, אומרים ברכה יפה ובנחת, בלי למהר.

איך בדיוק מפארים את הקב״ה? הוא לא צריך קישוטים, ולא חסר לו כלום. יש לשאלה הזאת שתי תשובות עתיקות. התרגום קורא את וְאַנְוֵהוּ מלשון נווה, מקום מגורים: אבנה לו בית, מקדש. והמכילתא קוראת אותה מלשון נאה: ״התנאה לפניו במצוות״, לולב נאה, ציצית נאה. ושימו לב גם לסדר של הפסוק. קודם בא זֶה אֵלִי, ורק אחר כך אֱלֹהֵי אָבִי. מה שקיבלתם בירושה חשוב, אבל השירה בכל זאת מתחילה ממה שראיתם בעיניים שלכם.

רש״י מביא זו לצד זו את שתי הקריאות בוְאַנְוֵהוּ. אונקלוס גוזר אותה מנווה, מעון ומקום מגורים: אבנה לו בית מקדש. המכילתא גוזרת אותה מנאה, יופי: ״התנאה לפניו במצוות״, לולב נאה, סוכה נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה. מכאן צמח כל עניין הידור מצווה כמושג בפני עצמו. גם כינוי הרמז זֶה נושא כאן משקל משלו; המדרש המפורסם אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים שבאו אחריה, שכן זֶה הוא לשון של הצבעה על דבר הניצב מול העיניים ולא של תיאורו מרחוק. מבחינת הדקדוק, וְזִמְרָת היא מילה חריגה: צורת סמיכות שאין אחריה שם עצם כלל, ולכן יש הקוראים אותה לא כלשון שיר אלא במשמעות שנייה של השורש ז-מ-ר: כוח, או יבול, כמו בצירוף ״זמרת הארץ״. כך או כך, הפסוק כולו עובר ממה שהוא עשה למעננו אל מה שאנחנו נעשה למענו.

באמצע השיר הם עוצרים ושואלים שאלה: מי כמוך, ה׳? הם לא באמת מחפשים תשובה לשאלה הזאת. הם מתכוונים לומר שאין עוד אחד כמוהו בכל העולם, ואין מי שעושה דברים גדולים כאלה.

למה לשים שאלה דווקא באמצע שיר של שבח? כי המילים כבר לא מספיקות לשבח. את נוֹרָא תְהִלֹּת אפשר לקרוא כמי שנורא בתשבחות שנותנים לו, או כמי שנורא מכדי שאפשר יהיה בכלל לשבח אותו, ולכן השירה מפסיקה לתאר ומתחילה לשאול. יש בזה יושר גדול: לפעמים הדבר הנכון ביותר שאפשר לומר על משהו עצום הוא שאי אפשר לסיים עליו את המשפט. את הפסוק הזה אנחנו אומרים כל בוקר, בברכה שלפני תפילת העמידה.

רש״י מפרש בָּאֵלִם ״בחזקים״, וקורא את המילה כלשון של כוח ולא ככינוי לאלים זרים. חז״ל שמעו באותן אותיות עצמן גם אילמים: מי כמוך בין האילמים, הרואה בצער בניו ושותק. הקריאה הזאת, שהגמרא בגיטין מביאה בתוך סיפור החורבן, הופכת שירת ניצחון לשאלה שהגלות שואלת מאז ועד היום. הפסוק נושא את שתי הקריאות, וכדאי להתעכב על המרחק שביניהן ולא למהר לסגור אותו. גם הצירוף נוֹרָא תְהִלֹּת דו־משמעי: נורא בתשבחות שאנחנו מעלים לפניו, או נורא עד כדי כך שהשבח עצמו נעשה מסוכן. זה היסוד לאזהרה הישנה מפני ריבוי תארים בתפילה. והצירוף החותם נאמר בלשון יחיד, עֹשֵׂה פֶלֶא ולא עושה פלאים, כאילו הפלא הוא החומר שבו הוא עובד ולא רשימה של אירועים שקרו.