ושמרו בני ישראל

הקב״ה אומר למשה שהשבת שייכת לעם ישראל תמיד. היא שלנו, של הילדים שלנו ושל הילדים שלהם. זו לא הפסקה חד־פעמית. זו הבטחה שלא נגמרת אף פעם.

למה הפסוק אומר לַעֲשׂוֹת את השבת, ולא פשוט לנוח בה? מנוחה עוסקת במה שמפסיקים; עשייה, במה שבונים. נראה שהפסוק טוען שיום חופש אינו הופך לשבת מעצמו. מישהו צריך לבנות את היום: את השולחן, את האנשים, את האווירה. ואז באות המילים בְּרִית עוֹלָם ומוסיפות את החצי השני: זה לא סידור אישי שמחדשים כשמתחשק לכם, אלא הסכם שעומד בתוקף ועובר לְדֹרֹתָם, מדור לדור.

על הכפילות שבפסוק, וְשָׁמְרוּ את השבת כדי לַעֲשׂוֹת את השבת, נבנו פירושים רבים. הגמרא ביומא פ״ה ע״ב רואה בה את המקור לכך שמחללים שבת אחת כדי שאדם יחיה וישמור שבתות הרבה, וקוראת את וְשָׁמְרוּ כשמירה על שומר השבת, לא על היום בלבד. אחרים שומעים בלשון לַעֲשׂוֹת ציווי חיובי: את היום צריך לבנות, ולא רק להשאיר אותו ריק. לשון הברית כאן מכוונת; הרמב״ן מדגיש שהשבת משמשת עדות, הצהרה פומבית שלעולם הייתה התחלה ושיש לו בורא, ומשום כך היא קרויה ברית ולא סתם חוק. שימו לב גם שהחיוב מנוסח לְדֹרֹתָם: הוא פונה אל שרשרת הדורות ולא אל היחיד, ולכן השבת עוברת מדור לדור סביב השולחן, ולא מתוך ספר.

הקב״ה עשה את כל העולם בשישה ימים, וביום השביעי הוא הפסיק. כשגם אנחנו מפסיקים, כולם רואים למי אנחנו שייכים. המילה האחרונה בפסוק אומרת שהוא נשם לרווחה, כמו שנושמים כשסוף סוף מתיישבים אחרי יום ארוך.

המילה האחרונה, וַיִּנָּפַשׁ, היא הקשה בפסוק. היא באה מהמילה נפש, נשימה או נשמה, ופירושה בערך ״השיב את רוחו״, ״נשם לרווחה״. איך בכלל אפשר לומר דבר כזה על הקב״ה, שאינו מתעייף לעולם? רש״י משיב בפשטות: מי שכתוב עליו ״לא ייעף ולא ייגע״ כותב על עצמו מנוחה ״לשבר את האוזן״, כדי לדבר בלשון שאוזן אנושית יכולה לקלוט. כלומר המילה הזאת נכתבה בשבילכם, לא בשבילו: היא מספרת מה היום השביעי אמור לעשות לאדם.

וַיִּנָּפַשׁ הוא הקושי המרכזי כאן. רש״י גוזר אותו מנפש: מי שמשיב אל קרבו את נפשו ואת נשימתו אחרי עמל המלאכה. הוא מוסיף שמי שישעיהו אומר עליו ״לא ייעף ולא ייגע״ כותב על עצמו מנוחה ״לשבר את האוזן״, כדי לדבר בלשון שהאוזן האנושית יכולה לקלוט. הרמב״ם, במורה נבוכים, רואה בלשון כזאת על הקב״ה לשון שאולה מן החוויה האנושית, ומזהיר מפני קריאה מילולית שלה: ההגשמה היא ויתור לצורכי הלשון, ולא תיאור של ממש. הגמרא בביצה ט״ז ע״א שומעת במילה דבר אחר לגמרי: ריש לקיש קושר את שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ אל הנשמה היתרה שניתנת לאדם בשבת ונלקחת ממנו בצאתה. שימו לב גם שהפועל שָׁבַת פירושו חדל, לא נח: השבת קרויה על שם ההפסקה, וההתרעננות היא מה שההפסקה מולידה, לא מילה נרדפת לה.