מה טובו אהליך יעקב

האתון הוכתה שלוש פעמים ועכשיו היא יכולה לדבר. שימו לב למה שהיא לא אומרת. היא לא אומרת ״די!״, והיא לא מעליבה אותו. היא שואלת אותו שאלה: מה עשיתי לך? היא מבקשת ממנו לחשוב רגע במקום להכות שוב.

הדבר המוזר כאן הוא מה שאיש אינו עושה. איש אינו צועק. איש אינו אומר שאתון מדברת. בלעם פשוט עונה לה, והסיפור ממשיך, וזה מלמד אתכם שהתורה אינה מציגה כאן נס לראווה - היא מראה לכם מי מנצח את מי בוויכוח. רש״י שומע משהו חד בשתי המילים האחרונות שלה. שלוש רגלים פירושו שלוש פעמים, אבל זה גם הצירוף שמציין את שלושת חגי העלייה לרגל, כך שהאתון שואלת: אתה מבקש לעקור עם שחוגג שלוש רגלים בשנה?

הפועל ויפתח מכונן את כל התיאור: ה׳ פותח פה בפסוק כח ומגלה עיניים בפסוק לא, ובין השניים מתפרק אדם. המשנה באבות ה׳, ו׳ מונה את פי האתון בין עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. זו דרך לומר שהנס היה חלק מסדרי הבריאה מראש, ולא פרצה בהם. רש״י, בעקבות התנחומא לפרשת בלק, רואה ב״זה שלש רגלים״ רמז מכוון: אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלוש רגלים בשנה. משחק המילים הזה אפשרי משום ש״רגלים״ פירושו בראש ובראשונה פעמים: ״שלוש רגלים תחוג לי בשנה״ (שמות כ״ג, י״ד) פירושו שלוש פעמים בשנה, ורק משם נעשה הצירוף שמם של החגים עצמם. בשאלה אם האתון דיברה כפשוטו נחלקים המפרשים בחריפות. הרמב״ם במורה נבוכים ב, מב סובר שכל המעשה, האתון והמלאך כאחד, התרחש בתוך מראה נבואה, שהרי באותו תיאור עצמו מלאך מדבר אל בלעם. אבן עזרא נוקט בקו ההפוך - פשוטו של מקרא שהאתון דיברה - ומשיב לפילוסופים שטענו שאין נס נעשה אלא לאמת נביא, בהצביעו על חנניה מישאל ועזריה, שניצלו ולא היו נביאים כלל.

בלעם זועם, והוא אומר משהו בלי לשמוע את עצמו. לו הייתה לי חרב, הוא צועק, הייתי הורג אותך. הוא בא כל הדרך הזאת כדי להשמיד עם שלם רק בדיבור - והוא אינו מסתדר אפילו עם אתון אחת בלי לבקש נשק.

רש״י מפנה את תשומת הלב למי ששומע. שרי מואב רוכבים לצדו, והם שומעים עכשיו את המומחה ששכרו מייחל בקול לחרב נגד הבהמה שלו עצמו. את האיש קנו בשביל פה שהורג; בפעם הראשונה שהוא מאבד שליטה הוא מושיט יד אל להב. שאלו את עצמכם: כשהדבר שאתם באמת טובים בו מפסיק לעבוד, במה אתם אוחזים במקומו?

אונקלוס מתרגם התעללת כלשון בזיון, ורש״י הולך אחריו - לשון גנאי וחרפה. השורש עי״ן למ״ד למ״ד נושא בדיוק את המשמעות הזאת בשמות י, ב, אשר התעללתי במצרים, ששם ה׳ הוא המתעלל במצרים; כאן בלעם מאשים את אתונו בעשיית מה שה׳ עשה לפרעה. הערתו של רש״י על החצי השני היא המשפט החד בפרק: גנאי גדול היה לו הדבר בעיני השרים - זה הולך להרוג אומה שלמה בפיו, ולאתון הזאת הוא צריך כלי זין. ואז הכתוב עונה למשאלתו בדיוק אכזרי. הוא אומר חרב בידי; שני פסוקים אחר כך המלאך עומד שם וחרבו שלופה בידו. החרב הייתה קיימת כל הזמן, והיא לא הייתה מכוונת לאן שהוא חשב.

האתון עונה לו בעובדות. אני האתון שלך. אתה רוכב עליי מאז שהיית צעיר. האם עשיתי את זה אי פעם קודם? ולבלעם יש רק מילה אחת לומר, והמילה היא לא. הבהמה ניצחה בוויכוח, והוא יודע את זה.

זה הדבר היחיד הכן לגמרי שבלעם אומר בכל התיאור. כל השאר הוא התפארות, או מיקוח עם מלכים, או מיקוח עם ה׳. כאן הוא אומר ״לא״, כי אין לו שום דבר אחר לומר. וראו את צורת הטיעון שלה: היא מבקשת ממנו לשקול חיים שלמים של התנהגות מול שלושה רגעים מוזרים. זה בדיוק החישוב שהוא סירב לעשות לפני שהרים את המקל - וזה החישוב שאנשים מסרבים לעשות זה על זה כל הזמן.

ההסכן הסכנתי הוא מקור מוחלט ואחריו פועל בעבר, מבנה שבא להדגיש, ופירושו בערך ״האם נהגתי אי פעם״. רש״י מפרש כאונקלוס ומביא את המקבילה מאיוב כב, ב, הלאל יסכן גבר, יחד עם דרשה בעבודה זרה ד ע״ב שבה שרי מואב שואלים את בלעם מדוע אינו רוכב על סוס. שימו לב לצורה המשפטית של טענת האתון. היא מבססת חזקה, דפוס התנהגות קבוע ומוכח, ״מעודך עד היום הזה״, ומבקשת ששלושה רגעים חריגים יישפטו לאורה ולא להפך. זהו טיעון טוב יותר מכל מה שרוכבה מפיק בשלושה פרקים, ותשובתו בת המילה האחת, ״לא״, היא הפעם היחידה שהוא מדבר בלי להיזהר. שימו לב גם ל״אנוכי״, ה״אני״ המודגש שפותח את עשרת הדיברות, וכאן הוא בפי בהמה שמזכירה לרוכבה שהוא מכיר אותה היטב.

עכשיו ה׳ נותן לבלעם לראות את מה שהאתון ראתה כל הזמן: מלאך עומד בדרך ואוחז חרב. היא לא הייתה עקשנית. היא סטתה כדי להשאיר אותו בחיים. בלעם משתחווה ארצה, פניו אל הקרקע, באמצע הדרך.

הנה העוקץ. הוא רצה חרב. הייתה שם אחת כל הזמן, שלופה, מכוונת אליו - והאתון שלו הסיטה אותו ממנה בזמן שהוא היכה אותה על כך. רמב״ן מבחין בפרט קטן בניסוח, שמשנה את כל התמונה של האיש: נביא אמיתי אינו זקוק לכך שיגלו את עיניו. התורה נוקטת את הביטוי הזה על הגר במדבר ועל נערו המבוהל של אלישע, לעולם לא על נביא בשעת נבואתו. כך שהחוזה המפורסם, ברגע הזה, רואה פחות מכל מי שנמצא בדרך.

רמב״ן אומר זאת במפורש: מן הפסוק הזה למדנו שלא היה בלעם נביא, שאילו היה נביא למה יצטרך גילוי עיניים כדי לראות את המלאך - והוא מונה את המקומות שבהם הכתוב אכן נוקט לשון זו, הגר בבראשית כא, יט ונערו של אלישע במלכים ב ו, יז, ושניהם אינם נביאים. רמב״ן מוסיף שמה שבלעם כן קיבל כאן ניתן לו לכבודם של ישראל, ושבספר יהושע (י״ג, כ״ב) הוא מכונה פשוט ״הקוסם״. הפועל ויגל, מן השורש גימ״ל למ״ד ה״א, לגלות, הוא בן הזוג המכוון של ויפתח בפסוק כח. ה׳ פותח פה שלא אמור לדבר, ומגלה עיניים שלא היו אמורות להיות עצומות. בין שני הפעלים האלה נפשט החוזה המקצועי מן הדבר היחיד שנשכר בעבורו. הצמד החותם, ויקוד וישתחו, הוא הלשון שנוקט הכתוב על עבדו של אברהם כשמשימתו מצליחה בבראשית כד, כו - האיש ששולם לו כדי להכניע אומה מוצא את עצמו פנים אל הקרקע בדרך.

שני פרקים אחר כך בלעם עומד גבוה מעל המדבר ומשקיף למטה על כל אוהלי ישראל פרושים תחתיו. הוא פותח את פיו כדי לקלל אותם, ומה שיוצא הוא: מה טובו אוהליך יעקב. אלה המילים שאנשים רבים אומרים כשהם נכנסים בדלת של בית הכנסת.

הגמרא בסנהדרין ק״ה ע״ב קוראת את הפסוק הזה בכיוון ההפוך. מברכתו של אותו רשע, היא אומרת, אפשר להסיק מה התכוון לומר: הוא רצה שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, ומה שיצא מפיו היה מה טובו אוהליך. וכאן מתעוררת בעיה אמיתית. האם ברכה היא עדיין ברכה כשהאומר אותה רצה את ההפך? הסידור כבר ענה על כך: הוא הציב את הפסוק שלו בכניסה. אולי מפני שמה שהוא ראה היה נכון בלי קשר למה שתכנן לעשות בזה.

רש״י נותן שתי קריאות והן מושכות לכיוונים שונים. הראשונה עוסקת במה שבלעם באמת הבחין בו מן הרכס: הוא ראה שאין פתחי אוהליהם מכוונים זה מול זה. הגמרא שהוא נשען עליה, בבא בתרא ס ע״א, מוסרת את המסקנה שהסיק - ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה - ולומדת מאותה תצפית את ההלכה שאין אדם פותח פתח או חלון כנגד פתחו של חברו. השבח הוא על ריסון: מחנה מסודר כך שאיש אינו יכול לראות לתוך ביתו של שכנו. קריאתו השנייה של רש״י לוקחת את אוהליך כמשכן שילה ובית המקדש - טובים בעודם עומדים, מפני שהקריבו בהם כפרה - ואת משכנותיך כאותם מקומות עצמם אף בחורבנם, מפני שהם משכון עבור ישראל, וחורבנם עצמו משמש כפרה. רש״י משחק במילה, שכן משכן ומשכון חולקים את השי״ן, הכ״ף והנו״ן. סנהדרין קה ע״ב מסרבת לזכות את בלעם: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, שביקש לומר שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות. וברכות יב ע״ב מוסרת שביקשו חכמים לקבוע את פרשת בלק כולה בקריאת שמע ולא עשו כן מפני טורח ציבור. הפסוק שלו, בתוך אותה פרשה, כמעט נעשה חובה פעמיים ביום. בסוף הוא הסתפק במקום בכניסה.