שמע ישראל

משה קורא בקול אל כל העם: שמעו, ישראל. ה׳ הוא אחד, והוא שלנו. אין אל אחד לשמיים ואל אחר לים, ואין אל נפרד לכל עם ועם. יש רק אחד. זה המשפט הראשון שילדים יהודים לומדים כבר אלפי שנים, והוא גם המשפט הראשון בפרשה שלנו.

השורה מפורסמת עד שהיא הפסיקה להיות משפט והפכה לסיסמה. קראו אותה כמשפט, ותראו שיש בה שני חצאים שעושים שני דברים שונים. החצי הראשון, שה׳ הוא אלוהינו, הוא טענה על יחסים. החצי השני, שה׳ אחד, הוא טענה על המציאות. רש״י מחזיק את שניהם יחד בעזרת זמנים שונים: הוא אלוהינו עכשיו ולא אלוהי האומות, ולעתיד לבוא הוא יהיה ה׳ אחד לכולם, והוא מביא לכך את זכריה. בקריאה כזאת הפסוק אינו אומר שכולם כבר מסכימים. הוא אומר לאן הדברים הולכים.

שתי אותיות כתובות כאן גדולות בכל ספר תורה: העי״ן של שמע והדל״ת של אחד. רבנו בחיי קושר אותן למילה 'עד': מפני שאיש אחר אינו יכול לראות אם האומר מתכוון באמת או רק מנענע שפתיים, אם פיו וליבו שווים, הקב״ה עצמו הוא העד. אבן עזרא מפרש אֶחָד במובן לבדו, ה׳ בלבד, וקורא את דברי זכריה 'ביום ההוא יהיה ה׳ אחד' כאמירה על מחשבתם של בני אדם ולא על שינוי אצל הקב״ה, וקושר שם את 'אחד' ל'מלך', שהרי אותו פסוק עצמו אומר 'והיה ה׳ למלך על כל הארץ'. רש״י קורא את הפסוק לאורך הזמן: שלנו עכשיו, של כולם אחר כך. הרמב״ן קורא לזה מצווה שמסבירה, שפורשת את מה שכבר היה כלול ב'אנוכי', ומוסיף שהדל״ת הגדולה רומזת לקריעת ים סוף. והשורה שאומרים בלחש מייד אחריו, ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״, אינה בתורה כלל. בפסחים נו ע״א מסופר שבניו של יעקב אמרו לאביו שמע ישראל - ישראל הוא שמו - והוא ענה להם בשורה הזאת, ומשום כך תיקנו חכמים לומר אותה בלחש: אומרים אותה ולא קוראים אותה.

אהבו את ה׳ בכל הלב, בכל כולכם ובכל מה שיש לכם. ו״הכול״ פירושו באמת הכול: גם הדברים שאתם הכי אוהבים, גם מה ששייך רק לכם וגם הזמן שלכם. שום דבר לא נשאר שמור בצד, ולא נשארת פינה קטנה בחוץ.

שלוש פעמים 'בכל', והן נעשות קשות יותר ככל שמתקדמים: לב, נפש, ומאוד - שפירושו הפשוט הוא סתם הרבה. המשנה קוראת את וּבְכָל־נַפְשְׁךָ כאפילו הוא נוטל את נפשך, ואת וּבְכָל־מְאֹדֶךָ כבכל ממונך. הסדר נראה הפוך, שהרי הכסף הוא לכאורה הקל. התשובה שניתנת בוטה: יש אנשים שאוהבים את הרכוש שלהם יותר מן הגוף שלהם, ולכן הפסוק חייב לומר את שניהם בנפרד. רבי עקיבא אמר שכל ימיו חיכה להזדמנות לקיים את ״בכל נפשך״, ובסוף היא הגיעה.

רש״י פותח על וְאָהַבְתָּ בעיקר של הפסוק כולו: לקיים את מצוותיו מאהבה, שאינו דומה העושה מאהבה לעושה מיראה - העבד שעובד מיראה, כשמטריח עליו רבו הוא מניח אותו והולך לו. על בְּכָל־לְבָבְךָ הוא מביא את הספרי: בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע; ואת הקריאה השנייה, שלא יהיה ליבך חלוק על המקום, שהספרי מגיע אליה מתוך שמיעת המילה כ'בכל לב בך'. וּבְכָל־נַפְשְׁךָ: אפילו הוא נוטל את נפשך - הקריאה שרבי עקיבא החיל על עצמו בברכות סא ע״ב תחת ידי הרומאים, באומרו שכל ימיו היה מצטער מתי תבוא לידו ויקיים אותה. וּבְכָל־מְאֹדֶךָ: בכל ממונך, שיש אדם שממונו חביב עליו מגופו; ולצידה קריאה שנייה, הלוקחת את מאוד במובן של מידה - בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, בין במידה טובה ובין במידת הפורענות, ועליה מביא רש״י את דוד האומר גם 'כוס ישועות אשא' וגם 'צרה ויגון אמצא'. המשפט האחרון הוא הקשה שברש״י כאן, והוא זה שהופך את הפסוק מתיאור של דבקות לתביעה שצריכה להחזיק גם כשרע.

המילים האלה הן לא רק מילים שאומרים בקול. הן יושבות על הלב, ואנחנו נושאים אותן איתנו וממשיכים לחשוב עליהן. והפסוק אומר הַיּוֹם, כי הן צריכות להרגיש חדשות בכל יום מחדש, ולא ישנות ומשעממות.

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. משה מדבר ארבעים שנה אחרי סיני, אז המילה הזאת אינה תאריך. רש״י אומר שהכוונה היא שהדברים לא יהיו בעיניכם כמו צו מלכותי ישן שאיש כבר לא טורח לפתוח, אלא כמו צו חדש שכולם רצים לרחוב לקרוא אותו. זו דרישה על תשומת לב, לא על מידע. ושימו לב איפה הפסוק מניח אותם - עַל־לְבָבֶךָ, על הלב. רש״י מחבר את זה ישר לפסוק הקודם: כששואלים מהי האהבה של פסוק ה, הוא עונה שזו היא. החזקת הדברים בראש היא מה שמייצר את האהבה מלכתחילה.

רש״י עושה את פסוק ו לתשובה על פסוק ה: ומהי האהבה הזאת - וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, שמתוך כך באים להכיר את הקב״ה ולהידבק בדרכיו. האהבה אינה רגש קודם שממנו נובע הלימוד; הלימוד הוא המנגנון שמייצר את האהבה. על אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הוא מביא את דימוי הספרי ומשתמש במילה היוונית השאולה 'דיוטגמא', שאותה הוא מסביר לקוראיו כצו מלך שנכתב: שלא יהיו הדברים בעיניכם כדיוטגמא ישנה שאין אדם שם אליה לב, אלא כחדשה שהכול רצים לקראתה. כדאי לשים לב גם שהפסוק אומר עַל־לְבָבֶךָ, על הלב, ולא בתוכו. תורה חסידית שרגילים לספר בשם הרבי מקוצק לוקחת את מילת היחס כפשוטה - הדברים מונחים על גבי הלב, וכשהלב נשבר סופם שהם נופלים לתוכו. זו קריאה מאוחרת ולא פשט, והיא אינה נמצאת באף אחד מן המפרשים שלמעלה; אבל היא כנה ביחס לחוויה הרגילה של אמירת המילים האלה בלי להרגיש אותן.

לַמדו את המילים האלה לילדים, ודברו עליהן בכל מקום: בבית, בהליכה ברחוב, בלילה לפני השינה ובבוקר כשקמים. לא פעם בשנה ולא רק במקום מיוחד - כל הזמן, ובמקומות הכי רגילים שיש. גם שיחה קצרה בדרך לבית הספר נחשבת.

זה הפסוק שהפך את קריאת שמע לדבר שאומרים פעמיים ביום, והוויכוח על ה'איך' שווה הכרה. בית שמאי קראו את וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ כהוראות לגוף: להטות בלילה, לעמוד בבוקר. בית הלל אמרו שהפסוק קובע את הזמן ולא את התנוחה, שהרי אותו פסוק עצמו אומר גם וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, ואי אפשר להטות תוך כדי הליכה. ואז המשנה מספרת על רבי טרפון, שהיטה על אם הדרך כדי לעשות כדעה המחמירה, הכניס את עצמו לסכנת ליסטים, ושמע מן החכמים שהוא עצמו אשם, מפני שהלך נגד בית הלל. להחמיר לכיוון הלא נכון זה עדיין לטעות.

וְשִׁנַּנְתָּם אינו הפועל הרגיל ללימוד. רש״י קורא לו לשון חידוד: שיהיו הדברים מחודדים בפה, שאם ישאל אדם דבר לא יגמגם אלא ישיב לו מיד. על לְבָנֶיךָ הוא מביא את כלל הספרי שהתלמידים קרויים בנים - 'בנים אתם לה׳', 'בני הנביאים', חזקיהו הקורא לכל ישראל 'בניי' - וכנגד זה הרב קרוי אב, שהרי אלישע קורא לאליהו 'אבי אבי'. החובה נוגעת אפוא בכל מי שמלמדים אותו. על וְדִבַּרְתָּ בָּם הוא מוסיף שזה יהיה עיקר הדיבור, עיקר ולא טפל. ועל וּבְשָׁכְבְּךָ הוא אומר שדיברה תורה דרך ארץ, כדרכו של עולם: שעה שבני אדם שוכבים ושעה שבני אדם קמים. זו עמדת בית הלל במשנה ברכות א, ג, והם מגיעים אליה מאותו צירוף עצמו - אי אפשר להטות תוך כדי הליכה בדרך - כנגד קריאת בית שמאי את הפסוק כתנוחה. הודאתו של רבי טרפון באותה משנה עצמה, שהיטה בדרך כדי לעשות כבית שמאי, סיכן את עצמו מפני ליסטים, ונאמר לו שהוא חייב בנפשו על שעבר על דברי בית הלל, היא אחת התוכחות החריפות ביותר על חומרה בכל המשנה.

קושרים אותם כסימן על היד. אלה התפילין - קופסאות שחורות קטנות שקושרים על הזרוע ומניחים על הראש, ובתוכן קלפים קטנים שכתובים בכתב יד. המילים האלה בדיוק כתובות על אחד הקלפים. הרצועות השחורות שרואים על הזרוע הן חלק מהמצווה הזאת. כשמישהו מניח תפילין בבוקר, הפסוק הזה הוא בדיוק מה שהוא עושה.

אף אחד לא באמת יודע מה פירוש לְטֹטָפֹת. רש״י מביא הסבר עתיק שהמילה סופרת את הבתים - 'טט' הוא שניים בלשון אחת, 'פת' הוא שניים בלשון אחרת, וביחד ארבעה. רשב״ם, שהיה נכדו, הלך לכיוון ההפוך בפסוק המקביל בשמות ואמר שהפשט הוא דימוי: שיהיה זה זיכרון קבוע, כאילו נכתב על ידך, כמו 'שימני כחותם על ליבך' בשיר השירים. שני אנשים קוראים את אותן מילים, ושניהם הניחו תפילין כל בוקר. ההלכה הלכה עם החפץ, והחפץ אמיתי - השקית הקטנה בציוד של חייל מחזיקה בתים שהפסוקים האלה כתובים בתוכם.

רש״י מחלק את שני חלקי הפסוק לשתי התפילין, של יד ושל ראש, ונותן את גזרון לְטֹטָפֹת כמניין הפרשיות: 'טט' בכתפי שניים ו'פת' באפריקי שניים, הרי ארבעה בתים. המילה אינה מופיעה בשום מקום מחוץ למצווה הזאת, ולכן דבריו של רשב״ם על הפסוק המקביל בשמות יג, ט נושאים משקל: לפי עומק פשוטו, יהיה לך לזיכרון תמיד כאילו נכתב על ידך, על דרך 'שימני כחותם על ליבך'; ובֵּין עֵינֶיךָ כמו תכשיט של זהב שנוהגים לשים על המצח לנוי. רשב״ם חולק על הפשט, לא על המעשה. המעשה עצמו נדון במנחות לז ע״א: רב אשי לומד את יד שמאל מן הכתיב 'ידכה' בה״א, שנקרא כיד כהה; דבי מנשה מעמידים את עַל־יָדֶךָ בקיבורת, שריר הזרוע העליונה, ואת בֵּין עֵינֶיךָ בקודקוד; ודבי רבי ינאי קובעים את המקום בדיוק - מקום שמוחו של תינוק רופס. לא בין העיניים כפשוטו כלל. שתיים מארבע הפרשיות שבתוך תפילין של ראש הן הפרשה הזאת ופרשת ״והיה אם שמוע״ (דברים יא, יג עד כא).

כותבים אותם על מזוזות הבית. זו המזוזה: התיבה הקטנה שקבועה בצד הדלת כמעט בכל בית יהודי בארץ. בתוכה יש קלף קטן ומגולגל, ועל הקלף כתובים בדיוק הפסוקים האלה שקראתם עכשיו, יחד עם עוד פרשה מהמשך ספר דברים. המזוזה היא לא קישוט. היא המקום שבו המילים האלה גרות, ממש ליד הדלת שנכנסים ויוצאים בה כל יום.

זה הפסוק ששם חפץ כמעט על כל מסגרת דלת יהודית בארץ. מה שיש בתוכו הוא לא ברכה, לא קמע ולא שם, אלא הפרשה הזאת והפרשה השנייה של קריאת שמע, כתובות ביד. הרמב״ם חד במיוחד לגבי ההבדל. הוא פוסק שאדם חייב להיזהר במזוזה, מפני שבכל פעם שהוא נכנס ויוצא הוא פוגש את ייחוד שמו של הקב״ה ונזכר באהבתו אליו; ובמקום אחר הוא אומר שמי שכותב בפנים שמות של מלאכים לא רק ביטל את המצווה, אלא לקח מצווה גדולה ועשה ממנה קמע לטובת עצמו. המבחן פשוט, ורובנו נכשלים בו: אתם יודעים מה כתוב אצלכם?

בנוסח שהיה לפני רש״י נכתבה מְזֻזוֹת חסר, מ־ז־ז־ת, ומכאן הוא אומר שדי במזוזה אחת; בספרים שלנו המילה נדפסת מלאה בוי״ו. במנחות לד ע״א מגיעים לאותה הלכה עצמה בדרכים אחרות לגמרי: רבי ישמעאל מן הריבוי החוזר ומופיע בפרשה השנייה של קריאת שמע, ריבוי אחר ריבוי שבא למעט ולא להוסיף; ורבי עקיבא מכך שספר שמות נאלץ לומר במפורש 'שתי המזוזות' בכל מקום שכוונתו לשתיים. רש״י גם קורא את וּבִשְׁעָרֶיךָ כמכניס את שערי החצרות, המדינות והעיירות, כך שהחובה אינה מוגבלת לבית פרטי. המילה מזוזה פירושה עמוד הפתח עצמו - המצווה נקראת על שם המקום, ורק אחר כך שאל החפץ את שמו של המקום שהוא תלוי עליו. הרמב״ם, בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ו, יג, נותן את הטעם: חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובה תמידית על הכול, ובכל עת שייכנס ויצא הוא פוגע בייחוד שמו של הקב״ה ונזכר באהבתו. פרק אחד קודם, בהלכה ה, ד, הוא חמור מאוד כלפי החלופה: הכותבים מבפנים שמות של מלאכים או שמות קדושים הם מכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שהטיפשים האלה לא רק מבטלים את המצווה, אלא לוקחים מצווה גדולה, ייחוד שמו של הקב״ה, ועושים ממנה קמע להנאת עצמם. בין שתי ההלכות האלה מונח כל ההבדל בין מזוזה שקוראים אותה ובין מזוזה שרק נוגעים בה בדרך החוצה.