והיה אם שמוע תשמעו

זה החלק השני של קריאת שמע, הקטע שבא מיד אחרי ואהבת. הוא מתחיל במילה אם. אם תשמעו באמת - העברית אומרת את הפועל פעמיים, שמוע תשמעו, וכך העברית אומרת לשמוע כמו שצריך - ואם תאהבו את ה׳ ותעבדו אותו בכל הלב ובכל הנפש, אז משהו יבוא בעקבות זה. הפסוק הבא אומר מה.

הכול כאן תלוי בשתי המילים הראשונות: והיה אם. זהו תנאי, והמשפט אינו נגמר עד שהגשם מגיע בפסוק הבא. משהו גם השתנה בשקט מאז הפרשה שאמרתם דקה קודם. הפרשה הראשונה של קריאת שמע כתובה בלשון יחיד: ״בכל לבבך״, לב אחד, אדם אחד. זו כאן נפתחת ברבים, לבבכם, נפשכם, והיא גם נחתמת ברבים, באזהרה. (שני פסוקי ההבטחה שבאמצע חומקים חזרה ליחיד, וזו חידה בפני עצמה.) ההחלפה הזאת קובעת על מי ההבטחה, והיא הסיבה שהפרשה יכולה להיות טענה על מדינה ועדיין להיראות לא נכונה לגבי השכן שלכם. שווה לשים לב גם למה שחסר: הפרשה הראשונה מוסיפה ובכל מאודך, וזו אינה מוסיפה.

רש״י קורא את והיה כהמשך לפסוק יא, שבו הארץ מתוארת כשותה מים למטר השמיים - הפרשה אינה תורת גמול כללית אלא אמירה על הקרקע הזאת דווקא. על שמוע תשמעו הוא לוקח את המקור הכפול כרצף: אם שמעתם בישן תשמעו בחדש, שהלימוד מצטבר. על היום הוא אומר שיהיו בעיניכם חדשים בכל יום, כאילו שמעתם אותם בפעם הראשונה. על לאהבה הוא פוסל דת תועלתנית מכול וכול: שלא תאמר הריני לומד בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רבי, בשביל שאקבל שכר; אלא כל מה שתעשו, עשו מאהבה. ועל ולעבדו בכל לבבכם הוא מספק את ההגדרה שעיצבה את הליטורגיה: עבודה שהיא בלב, זו תפילה, והוא מוכיח זאת מדניאל המתפלל בחלונו הפתוח בבבל. הגמרא בתענית ב ע״א פותחת באותה דרשה מן הפסוק הזה, וקוראת אותה ישר אל הגשם של פסוק יד: על הגשם מבקשים בעבודה שבלב. על הרבים של בכל לבבכם מביא רש״י את הספרי - האזהרה הקודמת, בפרשה הראשונה, כוונה אל היחיד, וזו כאן אל הציבור. רמב״ן מצטט את השורה הזאת כאן ובונה עליה את כל קריאתו בפרשה.

במצרים המים יצאו מן הנהר. כאן הם צריכים לרדת מן השמיים, ואיש אינו יכול לגרום לזה. ההבטחה היא גשם בזמן הנכון - הגשם הראשון אחרי שהזרעים נכנסו לאדמה, והגשם האחרון ממש לפני הקציר - ואז שלושה דברים לאסוף. דגן הוא תבואה, ללחם. תירוש הוא ענבים, ליין. יצהר הוא זיתים, לשמן. לחם, יין ושמן: זה שולחן שיש עליו אוכל.

רש״י מנסח את זה כחליפין ישרים: עשיתם מה שעליכם, אף אני אעשה מה שעליי. הישירות הזאת היא בדרך כלל המקום שבו אנשים מתחילים להתווכח, והגמרא מתווכחת גם היא - על שתי מילים מן הפסוק הזה. ואספת דגנך. רבי ישמעאל קורא בזה הוראה: התורה מניחה שתעבדו את השדה, אז נהלו את חייכם בדרך הרגילה, חלק לימוד וחלק פרנסה. רבי שמעון בר יוחאי משיב שכשישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית בידי אחרים. אביי, דורות אחר כך, נותן את פסק הדין מתוך תצפית: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, הרבה עשו כרבי שמעון ולא עלתה בידם.

רש״י על בעתו מציע שתי קריאות, ושתיהן על כך שהברכה לא תטריח: בלילות, שלא יטריח אתכם, או בלילי שבתות שהכול יושבים בבתיהם. הוא מגדיר את שני הגשמים לפי תפקידם - היורה הוא הגשם היורד אחרי הזריעה ומרווה את הארץ ואת הזרע, והמלקוש הוא הגשם היורד סמוך לקציר כדי למלא את התבואה בקשיה. אבן עזרא קורא את יורה כגשם המורה על שנה טובה, ולוקח את הפועל במשמעות של הוראה, כלומר בשורש י-ר-ה, שורשן של תורה ושל מורה. למעשה היורה הוא גשם הסתיו סביב חשוון והמלקוש הוא הגשם האחרון של האביב; כל שנת החקלאות יושבת ביניהם. שימו לב שהמספר משתנה בתוך הפסוק עצמו: הגשם ניתן למטר ארצכם, ברבים, ואחר כך ואספת דגנך הוא יחיד - והיחיד מחזיק דרך פסוק טו עד שהאזהרה מחזירה את הרבים. על ״ואספת דגנך״ מוסיף רש״י: אתם תאספו, ולא אויביכם. אותן שתי מילים נושאות את המחלוקת בברכות לה ע״ב: רבי ישמעאל לוקח אותן כמנדט לחיי עבודה רגילים לצד תורה, רבי שמעון בר יוחאי מתעקש שכשישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית בידי אחרים, ואביי חותם את הסוגיה בניסיון: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם.

עשב בשדה שלכם עצמכם, לבהמות שלכם, כדי שלא תצטרכו להוליך אותן רחוק כדי למצוא משהו לאכול. ואז המילים הקטנות ביותר בכל הקטע: תאכלו, ותהיו שבעים. שיהיה אוכל ושתרגישו שבעים אינם בדיוק אותו דבר, והתורה מבטיחה את שניהם.

רש״י מתייחס לואכלת ושבעת כברכה נפרדת מן האוכל עצמו - ברכה בלחם אחרי שהוא כבר בפנים. זה נשמע דבר מוזר להזדקק לו כהבטחה, עד שאתם שמים לב כמה רגיל להיות עם שפע ועדיין להרגיש חסר. החזיקו במקום שבו יושב המשפט הזה, כי הפסוק הבא ממש מסתובב עליו. השובע אינו המקום שבו הקטע עוצר. הוא המקום שבו האזהרה מתחילה.

רש״י נותן שתי קריאות לעשב: שלא יהיה צורך להוליך את הבהמות למרעה רחוק, או שאפשר יהיה לגזוז מספוא לאורך עונת הגשמים ולהשליך לפניהן, ולחדול רק שלושים יום לפני הקציר, והשדה עדיין לא יפחת מתבואתו. על ואכלת ושבעת הוא אומר במפורש שזו ברכה אחרת, נפרדת - שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעיים, כלומר שהשובע עצמו ניתן ואינו מובן מאליו. הצירוף נושא משקל גם במקום אחר: בדברים ח, י אותו ואכלת ושבעת ממשיך וברכת, ורב יהודה בברכות כא ע״א לומד מן המילים האלה את חובת ברכת המזון מן התורה. כאן אותו צירוף עצמו ממשיך השמרו לכם. שתי מילים בעברית, שני המשכים שונים, וההבדל ביניהם הוא רוב התיאולוגיה של הפרשה הזאת.

עכשיו באה אזהרה, והיא שקטה ולא צועקת. כשהכול הולך טוב ואתם שבעים ונוח לכם, קל להפסיק לשים לב. המילה בעברית היא יפתה - הלב שלכם עלול להשתכנע, כמו שמישהו משכנע אתכם בדבר שלא הייתם בוחרים בעצמכם. קודם סוטים קצת, ואז מוצאים את עצמכם במקום שלא התכוונתם אליו.

הביטו בפועל: יפתה, מן פיתוי. לא יחליט. לא יבחר. איש בהיסטוריה לא קם בבוקר והחליט לעבוד אלילים. רש״י מתאר את הסדר שבו זה קורה באמת - קודם אדם סר מן התורה, וכל השאר נגזר משם - והוא תולה את כל האזהרה בשובע, מתוך הנחה שאיש אינו מורד מתוך רעב. וזה מותיר את השאלה הכנה על הפסוק הזה, שהיא איך נראית עבודה זרה בארץ שאין בה פסלים. מה תופס בשקט את מקומו של הדבר שאמרתם שאתם עובדים, בשנה טובה, כשאין שום דבר רע.

השמרו מהדהד את שמוע מפסוק יג בצליל בעודו בא משורש אחר - ש-מ-ר מול ש-מ-ע - כך שדרישת הפתיחה של הפרשה ואזהרתה המרכזית מתחרזות בלי להיות קרובות. גם הרבים חוזרים כאן, אחרי שני פסוקים שחמקו ליחיד. רש״י עושה את הקשר למילים הקודמות מפורש: כשתהיו אוכלים ושבעים, היזהרו לכם שלא תבעטו, שאין אדם מורד אלא מתוך שובע - והוא מוכיח זאת מדברים ח, שם פן תאכל ושבעת נמשך כמה פסוקים אחר כך ורם לבבך ושכחת. על וסרתם הוא מספק את המנגנון - לפרוש מן התורה, ומתוך כך תבואו לעבודה זרה, שכיוון שאדם פורש מן התורה הולך ומידבק בעבודה זרה. הסטייה היא החטא; העבודה הזרה היא מה שהסטייה מגיעה אליו. פירושו על ״אלהים אחרים״ הוא השורה החדה בקטע: שהם אחרים לעובדיהם - צועק אליו ואינו עונה לו, נמצא עשוי לו כאילו הוא אחר. הגדרתו של פסל אינה במה שהוא עשוי אלא בכך ששום דבר אינו חוזר ממנו.

אם זה יקרה, התורה אומרת שהגשם נפסק. השמיים נסגרים, האדמה אינה מחזירה דבר, והעם אינו יכול להישאר בארץ. זה פסוק קשה והוא אמור להיות קשה. מה שהוא אומר הוא שהארץ הזאת והדרך שבה אנשים חיים בה קשורות זו בזו, ושאי אפשר לקחת אף אחת מהן כמובנת מאליה - לא את הארץ ולא את הגשם.

זה הפסוק שגורם לאנשים להניח את הסידור, ואין להחליק עליו. הוא אומר שבצורת היא דין, וכולם יודעים שבצורות אינן ממיינות בין הגונים ללא הגונים. אז דייקו במה הקטע כן טוען ובמה לא. הפסוק הזה כולו בלשון רבים - הכעס בכם כולכם, הארץ אובדת לכולכם. הוא מדבר על אומה לאורך זמן, לא על היבול שנכשל אצל השכן. רמב״ן אומר בדיוק את זה: מזג האוויר עונה לחברה שלמה, יחיד חי או מת על חשבונו, ורוב האנשים רוב הזמן חיים בתוך סיבה ותוצאה רגילות. זו תשובה אמיתית והיא אינה שלמה. עדיין נשאר האדם העומד בבצורת שלא עשה דבר רע, ולפרשה אין לו שום משפט של נחמה. מותר לכם לומר את זה פעמיים ביום ולהחזיק בהסתייגות.

רש״י קורא את האובדן כמוחלט: את יבולה פירושו שהאדמה לא תחזיר אפילו את הזרע שהובא אליה, והוא מביא את חגי א, ו - זרעתם הרבה והבא מעט. על ואבדתם מהרה הוא מוסיף גלות על גבי הכול: על כל שאר הייסורין אגלה אתכם מן האדמה שגרמה לכם לחטוא, והוא מספר את משל המלך ששולח את בנו לבית המשתה ומצווהו שלא יאכל יותר מצורכו; הבן אוכל יותר מדי, מקיא על המסובים, ומשליכים אותו מן הפלטרין. על מהרה עצמו הוא אומר שלא תינתן ארכה - לדור המבול ניתנו מאה ועשרים שנה משום שלא היה להם ממי ללמוד, ולכם יש ממי. הפועל הוא ואבדתם, מן א-ב-ד, ולא פועל של השמדה בידי אויב. שני ניסיונות רציניים קיימים ליישב את הפרשה כולה. רמב״ן, בפירושו על פסוק יג, שומר על הפשט ומצמצם את ההיקף: הסימן פועל ברמת רוב האומה, הנס הגלוי שמור לצדיקים גמורים ולרשעים גמורים, והאדם הרגיל חי תחת הטבע כדרכו וכמעשיו. הרמב״ם, בהלכות תשובה ט, א, הולך בדרך אחרת לגמרי - הגשם, השלום והשובע אינם שכר המצוות כלל אלא הסרת המונעים, התנאים שבהם אדם פנוי ללמוד ולעשות; השכר עצמו במקום אחר. אף תשובה אינה ממוססת את פשוטו של הפסוק, ואף אחת אינה מתיימרת לכך.