ודברתם אל הסלע

ה׳ לא צועק. הוא מדבר אל משה בשקט, ואומר לו מה לעשות עכשיו. כל מה שמשתבש אחר כך קורה אחרי הרגע השקט הזה.

פסוק אחד, ענייני לגמרי: ה׳ מדבר. אין בו כעס. זה חשוב יותר משנדמה, כי אחד ההסברים המרכזיים לחטאו של משה בנוי בדיוק על זה - אם ה׳ לא כעס כאן על העם, גם למשה לא הייתה סיבה לכעוס עליהם.

בפסוק אין נזיפה, והרמב״ם הופך את השתיקה הזאת ליסוד. בשמונה פרקים, פרק ד, הוא טוען שמכיוון שה׳ נענה לדרישת המים בהוראה פשוטה ובלי שמץ של כעס, כעסו של משה בפסוק י לא היה מוצדק - וגרוע מזה, שישראל קראו את כעסו כראיה שגם בשמיים כועסים, שהרי אדם בשלמותו כמותו לא היה כועס סתם. הרמב״ן תוקף את ההיסק חזיתית: בכל פעם שישראל ביקשו דבר שהם באמת צריכים כדי לחיות - המן, המים הראשונים ברפידים - ה׳ נתן להם בלי להראות כעס, גם כשעצם הבקשה הייתה חטא. השקט כאן אינו מוכיח דבר על אשמתו של העם.

ההוראות מדויקות מאוד. לקחת את המטה. לאסוף את כולם. לדבר אל הסלע כשכולם מסתכלים. אז יצאו מים, מספיק לכל אדם ולכל הבהמות. שימו לב שה׳ חושב גם על הבהמות שצמאות.

קראו את הפסוק הזה לאט, כי כל הוויכוח נמצא בו. אומרים לו לקחת את המטה, ומיד אחר כך אומרים לו לדבר. אם המטה לא נועד להכות - בשביל מה הוא? זו לא שאלה חכמולוגית; זו השאלה של הרמב״ן, ובגללה הוא לא מקבל את קריאתו של רש״י כפשט. ההוראה עצמה דו־משמעית, וזו אחת הסיבות שקשה כל כך להצביע על הכישלון.

שני חלקי הציווי אינם מתיישבים זה עם זה בקלות: קַח אֶת־הַמַּטֶּה מצד אחד, וְדִבַּרְתֶּם אֶל־הַסֶּלַע מצד שני. הרמב״ן מחדד את המתח הזה: אם רק דיבור נדרש, מה עשה המטה בידו? הוא מפנה למכות מצרים, ששם ״קח את המטה בידך״ פירושו בפשטות ליטול אותו כדי להכות בו, ומוסיף שהנס אינו גדול יותר בדיבור מאשר בהכאה, שהרי מבחינת הסלע השניים שווים. משם הוא מציע קריאה אחרת של מילת היחס: אֶל־הַסֶּלַע כאן משמעו על הסלע, בעניין הסלע, כמו ״אל העמודים״ בירמיהו כ״ז, י״ט, שפירושו על אודות העמודים. לפי הקריאה הזאת נצטווה משה להכריז לעם, העומד מול הסלע, שה׳ עתיד להוציא ממנו מים. רש״י מפרש בפסוק הזה רק את שתי מילותיו האחרונות, וְאֶת־בְּעִירָם: מכאן שחס הקב״ה על ממונם של ישראל.

משה עושה בדיוק מה שאמרו לו: הוא הולך ולוקח את המטה. עד כאן בסיפור הכול נעשה בדיוק כמו שצריך.

התורה טורחת לכתוב כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. זה דבר מוזר לכתוב שלושה פסוקים לפני שאומרים למישהו שהוא נכשל. יהיה החטא אשר יהיה, הוא התחיל אחרי הנקודה הזאת, והפסוק נראה כאילו נבנה כדי שתראו בדיוק היכן עובר התפר.

הצירוף כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ מעיד שמשה עשה את מה שנצטווה, והשורש כאן חשוב: צ-ו-ה הוא שורשה של מצווה. המטה נלקח מִלִּפְנֵי ה׳, ואבן עזרא מפרש זאת בשתי מילים: זהו ״מַטֵּה הָאֱלֹהִים״ של שמות ד׳, כ׳, והוא המטה שהונח לפני העדות בפרק י״ז. משה יוצא ובידו המטה אל קהל שהוא עומד לכנות מורדים. הפסוק גם סוגר בשקט קו הגנה אחד: האיש שמואשם בפסוק יב בכך שלא בטח בה׳ מוצג כאן כמי שעושה בדיוק כפי שנצטווה.

משה ואהרן אוספים את כולם מול הסלע. אבל במקום לדבר אל הסלע, משה מדבר אל האנשים, והוא לא נחמד אליהם: הוא קורא להם מורדים, ושואל אם הוא ואהרן צריכים להוציא להם מים מהסלע הזה. הוא עייף מאוד, והם צעקו עליו הרבה.

שני דברים נפרדים קורים במשפט אחד, והמפרשים חלוקים בשאלה איזה מהם הוא הבעיה. הוא קורא להם הַמֹּרִים, מורדים, והרמב״ם רואה בזה מנהיג שמאבד את העשתונות בפומבי, מול כולם. והוא אומר נוֹצִיא, בגוף ראשון רבים, כאילו המים שלו ושל אהרן. רבנו חננאל בונה את כל החטא על כינוי הגוף האחד הזה. לפני שאתם מסתכלים במקורות, שאלו את עצמכם בכנות מה מהשניים היה נראה לכם חמור יותר במי שמנהיג אתכם.

רש״י מציע שלוש קריאות להַמֹּרִים: סרבנים; או, במילה יוונית, מורוי, שוטים; או מי שבאים להורות למוריהם. הוא גם קורא את השאלה הֲמִן־הַסֶּלַע הַזֶּה כתמיהה של ממש - הסלע שנתן מים ארבעים שנה הלך והתיישב לו בין שאר הסלעים כשפסקה הבאר במות מרים, והעם אמרו: מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו. רש״י מוסיף, מוויקרא רבה י ט, שזה אחד המקומות שבהם החזיק המועט את המרובה: הקהל כולו עומד מול סלע יחיד. אבל המילה שהוויכוח נסב עליה היא נוֹצִיא. רבנו חננאל - שאת פירושו מכנה הרמב״ן הקרוב מכל מה שנאמר, והנכון ביותר להשיב בו לשואל - סובר שזה היה החטא. הם היו צריכים לומר שה׳ יוציא להם מים, כדרך שאמר משה על הבשר: ״בתת ה׳ לכם בערב בשר לאכול״. מכיוון שלא אמרו כך, יכלו העם להסיק שמשה ואהרן הוציאו את המים בחוכמתם שלהם. זה, לפי הקריאה הזאת, פירושו של לא קידשתם אותי.

משה מרים את היד ומכה בסלע במטה. לא פעם אחת - פעמיים. והמים יוצאים בכל זאת, הרבה מים, וכולם שותים וגם כל הבהמות. המים כן יצאו. וזה חלק ממה שהופך את הסיפור הזה לקשה כל כך להבנה.

שימו לב שזה עובד. המים יוצאים, ובכמות - מַיִם רַבִּים. גם אם משהו השתבש כאן, האנשים קיבלו את מה שהיו צריכים, ואף אחד מהעומדים שם לא היה חושב שמשהו נכשל. הכישלון סמוי ברגע שבו הוא קורה, וזה רעיון באמת לא נוח: אפשר לקבל בדיוק את התוצאה הנכונה, ועדיין לעשות את הדבר לא נכון.

רש״י רואה בפַּעֲמָיִם את המפתח. ההכאה הראשונה הוציאה טיפות בלבד, מפני שלא נצטוו להכות; לשיטתו הם דיברו אל סלע אחר ולא יצא ממנו דבר, ואז שיערו שאולי צריך להכות בו כמו ברפידים, ששם אכן נאמר והכית בצור. פירושו של הרמב״ן עצמו, שהוא מביא כסודה של הפרשה, נסב על אותה מילה מן הכיוון ההפוך. בחורב אמר ה׳ ״הנני עומד לפניך שם על הצור״, כלומר שמו הגדול עליו, ומכה אחת הספיקה. כאן לא נאמר דבר כזה, והשניים הסכימו ביניהם להכות פעמיים; ההסכמה הזאת היא החטא, ולֹא־הֶאֱמַנְתֶּם בִּי פירושו אז שלא בטחתם בשמי שיעשה זאת באמונה לבדה. שימו לב גם שהפסוק אומר וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ, ורק אחר כך מזכיר את המטה.

ה׳ אומר למשה ולאהרן שלא הם יכניסו את העם לארץ. זה המשפט הכי עצוב בכל הספר. משה ממשיך להוביל אותם עוד הרבה זמן אחרי זה, וממשיך ללמד אותם כל מה שהוא יודע - אבל בסוף, מישהו אחר נכנס איתם.

״לֹא־הֶאֱמַנְתֶּם בִּי״: זו כל ההאשמה, והיא עמומה בכוונה. לא ״הכיתם״, לא ״כעסתם״. רש״י אומר שאלמלא החטא הזה לבדו היו נכנסים לארץ, כלומר גזר הדין אינו החשבון המצטבר של ארבעים שנות כשלים קטנים. הוא המחיר של זה. אם העונש מידתי, זו שאלה שמותר להתווכח עליה, והתורה לא מרככת ולא מסבירה.

שני שורשים נושאים את הפסוק. הֶאֱמַנְתֶּם מן א-מ-ן, שורשן של אמונה ושל אמן, ולְהַקְדִּישֵׁנִי מן ק-ד-ש, שורשו של קידוש השם. רש״י קורא את הכישלון דרך השני: אילו דיברו אל הסלע והיו יוצאים מים, היו ישראל דנים קל וחומר - הסלע הזה אינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך פרנסה, ובכל זאת עושה את דברו של הקב״ה; אנחנו על אחת כמה וכמה. רש״י מציין גם שהכתוב מנקה אותם מחטא דור המדבר, שהרי אלמלא זה היו נכנסים, ושכישלון בפרהסיה מחייב הודאה בפרהסיה, שלא כמו ספקו הפרטי של משה על שחיטת הצאן והבקר. על לָכֵן הוא אומר שהמילה היא לשון שבועה, כמו לכן נשבעתי לבית עלי, ושה׳ נשבע מיד כדי שמשה לא יפציר בתפילה ויבטל את הגזרה. הרמב״ן, בעקבות רבנו חננאל, קורא את הֶאֱמַנְתֶּם כפועל יוצא - לא הבאתם אותם לבטוח בי - או במובן של חוזק, כמו מקום נאמן, מקום איתן: לא התחזקתם לקדש אותי לעיניהם. לפי הקריאה הזאת ההאשמה אינה נוגעת כלל לאמונתו הפנימית של משה, אלא למה שנשאר הקהל מאמין.