כולם קדושים

קורח הוא משבט לוי, מאותה משפחה של משה ואהרן - הם בני דודים. הוא מתחבר לדתן ולאבירם, שהם משבט ראובן וחונים במדבר ממש לידו, וגם לאיש אחד ששמו און בן פלת. הפסוק מתחיל במילה ויקח, אבל הוא לא מספר לנו בכלל מה קורח לקח. יש מי שמסביר שהוא לקח את עצמו והתרחק מכל השאר. ויש מי שמסביר שהוא לקח אנשים - במילים, כי דיבר איתם עד שהסכימו איתו.

לפועל אין מושא. וַיִּקַּח קֹרַח - לקח מה? עברית לא נוהגת להשאיר משפט תלוי כך באוויר, והמפרשים משלימים את החסר לשני כיוונים הפוכים: לקח את עצמו הצידה, או לקח אנשים, במובן שהוא שכנע אותם. כך או כך המרד מתחיל כהחלטה פרטית לפני שהוא נעשה ציבורי. שימו לב גם לשמות. ארבעה אנשים מנויים כאן, ואחד מהם, און בן פלת, לא מדבר, לא מת ולא נשמע ממנו שוב לעולם. סנהדרין קט ע״ב ממלאת את השתיקה הזאת באשתו, ששואלת אותו מה בעצם יוצא לו מכל זה, שהרי בין כך ובין כך הוא יישאר תלמידו של מישהו. הוא היחיד כאן שיוצא מן העניין לפני שהוא נעשה בלתי הפיך.

רש״י מציע שתי קריאות לפועל חסר המושא. בראשונה וַיִּקַּח מוסב על עצמו: קורח לקח את עצמו לצד אחד ופרש מן העדה כדי להעמיד את טענתו על הכהונה, ורש״י מסמיך את השימוש הזה על איוב טו,יב ועל אונקלוס, שמתרגם את הפועל ואתפלג - נחלק ופרש. בשנייה הלקיחה מופנית אל אנשים אחרים: הוא משך אחריו את ראשי הסנהדרין בדברים, כדרך שאומרת התורה קַח אֶת־אַהֲרֹן. הרמב״ן מביא את הקריאה הראשונה של רש״י ודוחה אותה, וטוען שאין כוונת המדרש שקורח הזיז את עצמו למקום כלשהו: לבו לקחו - לבו הוא שלקח אותו, שהרי לקיחה נאמרת גם על מחשבה ועל תוכנית. הרשב״ם קרוב עוד יותר לפשט וקורא את וַיִּקַּח כניגש ואוסף, על דרך ״וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת־שָׂרַי״: קורח בא, והביא איתו אנשים. גם רשימת היוחסין כאן שווה קריאה איטית. בן יצהר, בן קהת, בן לוי - וכאן זה נעצר. רש״י מעיר שיעקב התפלל שלא ייזכר שמו על המחלוקת הזאת, ומביא את דבריו בבראשית מ״ט, ו׳, ומעיר שבדברי הימים אותה שרשרת עצמה אכן עולה עד יעקב, ושם היא מופיעה בהקשר של הלויים המשוררים במקדש. רש״י גם מסביר מה בכלל עושים כאן שני בני ראובן: שבט ראובן חנה בדרום, סמוך למשפחת קהת, ושכנים נעשים בעלי ברית. ״אוי לרשע, אוי לשכנו״. ונשאר עוד און בן פלת, שנזכר פעם אחת ונעדר מכל הפרק.

מאתיים וחמישים אנשים קמים ועומדים עם קורח, וגם דתן ואבירם שם. אלה לא סתם אנשים שעושים בעיות ואף אחד לא מכיר אותם. התורה אומרת שהם היו מנהיגים, אנשים שכל המחנה ידע את שמם. זה חשוב, כי זה אומר שמשה לא עומד מול קבוצה קטנה של אנשים כועסים. הוא עומד מול האנשים הכי מכובדים שיש לו.

שימו לב למה שהתורה לא עושה כאן. היא יכלה לקרוא להם אספסוף. במקום זה היא נותנת להם שלושה תארים בזה אחר זה - נְשִׂיאֵי עֵדָה, קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי־שֵׁם - וזו כמעט אותה לשון שבה תיאר אותו ספר עצמו את נשיאי השבטים הרשמיים בפרק א. סיפורים נוטים להקטין את היריבים שלהם. הסיפור הזה דווקא מגדיל אותם, והוא עושה את זה בכוונה, כי אתם אמורים להבין שרעיון רע יכול להגיע בידיהם של האנשים שדווקא בהם הייתם בוטחים.

שלושה תארים בזה אחר זה, ואף לא אחד מהם עוין: נְשִׂיאֵי עֵדָה, קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי־שֵׁם. רש״י כבר עמד על כך ששני הראשונים הם כמעט ציטוט של האופן שבו הציג ספר במדבר את ההנהגה השבטית הלגיטימית במפקד - אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם בפרק א,טז - ולומד מן החפיפה שהאנשים שקורח אסף היו בדיוק מאותה מעלה, ראויים לעמוד בראש הסנהדרין. אוצר המילים שהספר שמר להנהגה הממונה נמסר כאן לאנשים העומדים נגד משה. אבן עזרא, בהתאם לשיטתו שהמעשה אירע בזמן שהלויים החליפו את הבכורות, מזהה את מאתיים וחמישים האנשים כבכורות שעבדו בעצמם את העבודה, ומשום כך המחתות הן הכלי הטבעי בשבילם; הרמב״ן, שממקם את המעשה בזמן אחר לגמרי, מגיע לאותה מסקנה בשאלה מי הם היו. גם סדר הפסוק ראוי לתשומת לב: וַיָּקֻמוּ בא לפני כל דיבור. קודם כול הם קמים. העימות מבוים לפני שהוא נטען.

קורח והאנשים שאיתו עומדים סביב משה ואהרן ואומרים: לקחתם לעצמכם יותר מדי. כולם כאן קדושים. ה׳ נמצא עם כולנו, לא רק איתכם. עצרו רגע ושימו לב כמה זה קרוב לאמת. ה׳ באמת אמר לכל המחנה להיות קדושים. אבל הוא אמר להם להיות קדושים - וזו עבודה שצריך לעשות. קורח אומר שכולם כבר קדושים, כאילו זה פרס שהם זכו בו. אז הוויכוח הוא לא על השאלה אם אנשים מיוחדים. הוא על השאלה אם זה אומר שכולם צריכים לקבל את אותו תפקיד.

קראו את המשפט לבדו, וקשה למצוא בו פגם. כל העדה, כולם קדושים, וה׳ בתוכם. קורח לא המציא את אוצר המילים - התורה קוראת לישראל קְדֹשִׁים לא פעם אחת - ואותו ספר עצמו זה עתה קרא לאנשים שעומדים איתו נשיאי עדה. אז איפה הפגם? בשני מקומות. הראשון הוא שינוי כל כך קטן שקל לעבור עליו בלי לשים לב: התורה אומרת ״היו קדושים״, וקורח אומר ״הם קדושים״. משימה הפכה בשקט לרכוש. השני דקדוקי. פסוק אחד קודם אותם אנשים הם נְשִׂיאֵי עֵדָה, מן השורש נ-ש-א, מורמים, והטענה שהם מביאים היא תִּתְנַשְּׂאוּ, הצורה החוזרת של אותו שורש עצמו: אתם מרימים את עצמכם מעלינו. גם בסידור של קורח מישהו מורם. הוא עומד מול מאתיים וחמישים נשיאים ושואל למה שמישהו יהיה נשיא.

רש״י מפרש רַב־לָכֶם: לקחתם לעצמכם הרבה יותר גדולה מן הראוי לכם, וקורא את הפסוק כטענה אחת רצופה - משנטלת לעצמך מלכות, לא היה לך להוסיף ולבחור כהונה לאחיך, שהרי כולם, ולא אתם בלבד, שמעו את הדיבור בסיני. הנקודה האחרונה, שרש״י מביא ממדרש תנחומא, היא בדיוק מה שנותן לקורח אחיזה. הוא אינו מציע תורה חדשה; הוא נשען על חוויה שכל המחנה שותף לה. עכשיו הביטו במה שאומרים פסוקי המקור עצמם. קְדֹשִׁים תִּהְיוּ (ויקרא יט,ב); מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות יט,ו), שהוא עצמו מותנה ב־אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ; ואותו פסוק שספורנו מביא על הפסוק שלנו ממש - וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם, הפסוק שלפני האחרון בפרק הקודם לזה. כולם ציווי או עתיד. כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים של קורח הוא הווה חלק. הציווי הפך לתיאור של מה שכבר קיים. ספורנו גם מתאר את הבימוי: העימות תוזמן לשעה שבה כבר נאסף קהל סביב משה וחיכה למשפט, ומאתיים וחמישים האנשים התהלכו כמי שעוסקים בענייני היומיום, כדי שלעימות יהיו עדים, והעדים יפיצו אותו במחנה. והעברית עצמה כבר מכילה את התשובה. ההאשמה היא תִּתְנַשְּׂאוּ, מן השורש נ-ש-א, אותו שורש שהעניק תואר למאשימים פסוק אחד קודם. מישהו יורם בכל סידור שהוא, גם בזה של קורח, והשאלה מעולם לא הייתה אם אלא מי, ומכוח מה. לביטוי הזה יש המשך מעבר לפסוק: משה מחזיר אותו מייד בט״ז, ז׳, ״רַב־לָכֶם בְּנֵי לֵוִי״, ובדברים ג׳, כ״ו הוא עצמו שומע: ״רַב־לָךְ״.

משה בדיוק שמע, מול כולם, שהוא לקח לעצמו יותר מדי. הוא לא צועק בחזרה. הוא לא מסביר. הוא נשכב על הארץ עם הפנים לאדמה. ככה עושים אנשים בתורה כשמשהו כל כך כבד שאי אפשר לענות עליו במילים.

מאתיים וחמישים איש מאשימים אתכם בפומבי, יש לכם תשובה מוכנה, ובמקום להשיב אתם שותקים ונשכבים על הפנים. זו ענווה, או מנהיג שכוחותיו אזלו? רש״י מונה כאן את המשבר הרביעי ברצף ואומר שרפו ידיו - לא תיאור מחמיא לנביא. על רקע שלושת הקודמים השתיקה רועמת: בעגל משה מתחנן, במתלוננים הוא מתפלל, במרגלים הוא מתווכח. כאן הכתוב לא אומר שהוא התפלל בכלל.

רש״י, על פי מדרש תנחומא, עושה את החשבון: העגל, שבו נאמר וַיְחַל מֹשֶׁה; המתלוננים, שבהם התפלל משה; המרגלים, שבהם טען מה יאמרו מצרים. זה הרביעי, ורפו ידיו. המשל שרש״י מביא הוא בבן מלך שסרח באביו, ואוהבו של האב שפייס בעדו פעם ופעמיים ושלוש, ובפעם הרביעית אמר: עד מתי אטריח על המלך, שמא לא יקבל עוד ממני. מה שחסר בפסוק הזה הוא אפוא עיקרו. בשלושת המשברים הקודמים משה מדבר אל ה׳; כאן אינו מדבר. התיאור של הרמב״ן את מצב הרוח במחנה מעצים עוד יותר את ההיעדר הזה, שכן לדבריו העם כבר התמרמר אחרי המרגלים ואמר לעצמו שהרעות באות עליו בגלל דברי משה, והתפילה שהייתה יכולה לבטל את הגזרה לא נאמרה. על הרקע הזה, וזו קריאה ולא דברי הרמב״ן עצמו, שתיקת הנפילה על הפנים קרובה עד אי נוחות לאותו דבר עצמו שעליו הם מתלוננים, והיא נעשית לנגד עיניהם.

משה אומר קודם כול מילה אחת: בוקר. הוא אומר לקורח לחכות לילה אחד, ואז ה׳ יראה של מי העבודה הזאת. הוא לא אומר אני צודק ואתם טועים. הוא אומר שזה לא בידיים שלו להחליט - וגם לא בידיים שלכם.

למה משה אומר בוקר במקום לענות? רש״י נותן שתי סיבות, והן מושכות לכיוונים הפוכים. האחת נזיפה: ה׳ קבע בעולמו בוקר וערב, וכשם שאי אפשר להפוך את זה בזה, כך אי אפשר לבטל את מה שנעשה. השנייה נדיבה: לילה נותן לקורח מקום לחזור בו, ומשה משאיר לו את הדלת פתוחה. המשותף לשתי הקריאות הוא שמשה מסרב לנהל את הוויכוח ברגע שבו הוא מוצע לו, מול הקהל שקורח אסף. הסירוב הזה שווה תשומת לב, כי כמעט כל מה שקורח בנה היה תלוי בכך שהתשובה תגיע מיד.

משה עונה בשם עצם. רש״י נותן שתי סיבות ל־בֹּקֶר. הראשונה נזיפה דרך משל: הקב״ה קבע גבולות בעולמו, וכשם שאי אפשר להפוך בוקר לערב, כך אי אפשר לבטל את מינויו של אהרן. השנייה היא רחמים במסווה של נוהל: הדחייה נותנת להם את הלילה, אולי יחזרו בהם; ורש״י מוסיף שהשעה ההיא הייתה שעת שכרות ואינה ראויה לעמידה לפניו. ואז הפסוק עושה דבר זהיר. הוא מונה שני דברים ומצמיד להם שתי הקרבות: אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ וְאֶת־הַקָּדוֹשׁ, מי ששייך לו והקדוש, וְהִקְרִיב אֵלָיו, ולבסוף וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר־בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. רש״י מפנה אל התרגום, שמתרגם את השניים בשני אופנים, קירוב אליו וקירוב לעבודתו, וקורא את הַקָּדוֹשׁ כמי שנועד לכהונה. שימו לב למספר. קורח אמר קְדֹשִׁים, ברבים. משה אומר הַקָּדוֹשׁ, ביחיד, ואת הרבים אינו מכחיש אף פעם. המילה שמכריעה ביניהם היא יִבְחַר. הקדושה בוויכוח הזה אינה דרגה שיש למקצת ואין לאחרים; היא מה שכל המחנה מצווה עליו. קרבה אל העבודה היא דבר אחר לגמרי. היא מינוי, ומי שממנה אינו משה.