לך לך

הקב״ה אמר לאברם לעזוב את הארץ שלו, את העיר שלו ואת בית אביו, וללכת לארץ חדשה. הוא לא אמר לו לאיזו ארץ. הוא רק הבטיח לו: אני אראה לך אותה. אברם היה צריך לסמוך עליו קודם, ולראות רק אחר כך.

למה לתת הוראה בלי לתת כתובת? רש״י מפרש שהארץ הוסתרה מאברם בכוונה: כדי שתהיה חביבה עליו. מי שהחליף פעם בית ספר באמצע השנה, או בחר בכיוון שאף אחד מהחברים שלו לא בחר, מכיר את התחושה הזאת: קודם מחליטים והולכים על זה, ורק אחר כך מגלים שזה היה נכון.

שלושת הביטויים נעים פנימה, וכל אחד מהם קשה מקודמו: ארצך, מולדתך, בית אביך. רש״י שואל למה נאמר לאברם לצאת ממקום שכבר יצא ממנו יחד עם תרח אביו, ומשיב שנאמר לו כאן להתרחק משם עוד יותר. על אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ מפרש רש״י שהארץ לא נתגלתה לו מיד, וזאת בכוונה תחילה, כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דיבור ודיבור. את לֶךְ־לְךָ עצמו מפרש רש״י ״להנאתך ולטובתך״: לך, כי זה יועיל לך ויהיה לטובתך. קריאה חסידית מאוחרת שומעת במילה לְךָ גם ״אל עצמך״, מסע אל האדם שאברם נועד להיות. שתי הקריאות קרובות זו לזו יותר משנדמה במבט ראשון: מה שבאמת טוב לאדם ומי שהוא באמת נפגשים בסוף באותו יעד עצמו.

הקב״ה הבטיח לאברם שיצא ממנו עם גדול, שהוא יהיה מבורך, ושכל העולם יכיר את שמו. ואז הקב״ה הוסיף עוד דבר, אחר לגמרי: תהיה ברכה. אברם לא רק יקבל דברים טובים, הוא גם ייתן אותם בעצמו לאנשים אחרים.

שלוש מארבע ההבטחות הן דברים שאברם מקבל. האחרונה, וֶהְיֵה בְּרָכָה, מנוסחת דווקא כהוראה: תהיה ברכה. רש״י מפרש שהברכות הונחו בידו של אברם עצמו, והוא זה שנותן אותן. שווה לעצור ולחשוב על הרעיון הזה: מה שקיבלתם נחשב ברכה רק ברגע שמישהו אחר מרגיש אותו.

רש״י מציין שהדרך גורעת מאדם שלושה דברים: היא ממעטת בנים, ממעטת ממון וממעטת שם טוב. שלוש ההבטחות שבפסוק עונות עליהם בדיוק: גוי גדול, ברכה, שם גדול. החלק הרביעי שובר את התבנית בדקדוק עצמו: וֶהְיֵה הוא לשון ציווי ולא לשון הבטחה, ורש״י מפרש אותו: ״הברכות נתונות בידך״, כלומר הן נמסרו לאברם עצמו, ובידו לתת אותן ולא רק לקבל. הרמב״ן הולך בכיוון קרוב אך שונה: אברם עצמו נעשה נוסח הברכה, המידה והלשון שבהן יברכו אנשים זה את זה. כך או כך הפסוק הופך את המקבל למקור, וזה הציר שעליו נסב כל המשך סיפורם של ישראל בתורה.

הקב״ה הבטיח להיות טוב לכל מי שיהיה טוב לאברם. ובסוף מגיעה ההבטחה הכי גדולה מכולן: כל משפחה בכל העולם תקבל משהו טוב בזכות אברם. איש אחד עוזב את הבית שלו, ובסוף יוצא מזה טוב לכולם, בכל מקום.

קל לקרוא את זה כהבטחה שהצד של אברם מנצח והשאר מפסידים. הסתכלו טוב יותר: מְבָרְכֶיךָ נאמר ברבים ואילו וּמְקַלֶּלְךָ ביחיד: המברכים אמורים להיות רבים, והשונא הוא היוצא מן הכלל, לא הכלל עצמו. והפסוק בכלל לא נגמר באברם, ולא בעם שיצא ממנו, אלא בכל משפחות האדמה. להיבחר כאן פירושו להיות מועיל לכל השאר, וזו עבודה קשה הרבה יותר מלהיות מועדף.

הפסוק אסימטרי בכוונה: מְבָרְכֶיךָ ברבים ואילו וּמְקַלֶּלְךָ ביחיד, ובקללה אף נבחר פועל שונה מזה שבברכה. על וְנִבְרְכוּ בְךָ מביא רש״י את הפשט: אדם אומר לבנו ״תהא כאברהם״. אברהם נעשה הלשון עצמה שבה מאחלים בני אדם טוב זה לזה. צורת הנפעל עצמה סובלת שתי קריאות: כסבילה, יתברכו על ידך, וכחוזרת, יברכו את עצמם בך; ההבדל אינו קטן ואינו טכני, שכן האחת עושה את אברהם צינור והשנייה עושה אותו דגם לחיקוי. הָאֲדָמָה ולא הָאָרֶץ שומרת על מסגרת שנוגעת לאנושות כולה, ומחזירה אל האדמה של הפרקים הראשונים, כך שההצטמצמות לאיש אחד משרתת את כל משפחת האדם ואיננה נסיגה ממנה אלא דרך אליה.