עקדת יצחק

למה התורה מספרת לנו כבר בהתחלה שזה ניסיון, כשלאברהם עצמו אף אחד לא אומר את זה? כדי שנקרא את הסיפור כשאנחנו יודעים משהו שהוא לא יודע, ונראה אותו בוחר בלי לדעת. ושימו לב גם למה שהוא אומר עוד לפני ששמע את הבקשה עצמה: הנני. קודם כול הוא מתייצב, ורק אחר כך שואל שאלות. זה אולי הדבר האמיץ ביותר בפרק, ואולי המטריד ביותר.

התורה נותנת שם לאירוע עוד לפני שהוא מתרחש: זה ניסיון, והקורא יודע את מה שאברהם אינו יודע. רש״י על ״אחר הדברים האלה״ מביא את הפירוש שהפרק בא בעקבות דבריו של המקטרג, או של ישמעאל, אף שהכתוב עצמו אינו נותן שום סיבה. הרמב״ן עומד על כך שניסיון אינו יכול להיות לצורך ידיעתו של הקב״ה, שהרי הסוף גלוי לפניו; הוא לצורך המנוסה, להוציא אל הפועל את מה שגנוז בו בכוח בלבד. על ״הנני״ מפרש רש״י שזו תשובתם של צדיקים, לשון ענווה ולשון זימון. אברהם אינו מוסר את מיקומו. הוא מעמיד את עצמו לרשות מי שקורא לו.

איך הקב״ה בכלל מבקש דבר כזה? רש״י קורא את הפסוק כשיחה איטית, שכל ביטוי בה נתקל בהתנגדות: את בנך, את יחידך, אשר אהבת, ורק בסוף השם יצחק, כאילו הבקשה נאמרת בכל העדינות ובכל הכאב שהשפה יכולה להכיל. ושימו לב גם לפועל עצמו: הקב״ה אומר ״העלה אותו״, ולא ״הרוג אותו״. הפער בין מה שנאמר לבין מה שאברהם מבין הוא הציר של כל הפרק, וכדאי להתעכב עליו ולא למהר לפתור אותו.

רש״י, בעקבות המדרש, שומע בציווי דו־שיח שלם: ״את בנך״, ״שני בנים יש לי״; ״את יחידך״, ״זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו״; ״אשר אהבת״, ״שניהם אני אוהב״; ״את יצחק״. הוא גם עומד על דיוקו של הפועל: נאמר וְהַעֲלֵהוּ, העלה אותו, ולא ״שחטהו״, כי הקב״ה לא רצה שיישחט; ומשהעלה אותו אברהם אל ההר, אמר לו: הורידהו. אבן עזרא קורא את הלשון כפשוטה, כציווי שמשמעו אכן מה שאברהם הבין, ולפי זה העמימות אינה תחבולה אלא מבחן של מה שאדם שומע בתוך השתיקה. הצירוף לך לך מופיע כאן בפעם השנייה והאחרונה בחיי אברהם, וקושר את המסע האחרון אל הראשון. הרמב״ן מזהה את המוריה עם הר הבית בירושלים, על פי דברי הימים ב ג, א, וכך המקום שבו הבן כמעט אבד הוא בדיוק המקום שבו תיעשה עבודת המקדש הרגילה, יום אחר יום.

למה לקרוא לו בשמו פעמיים? רש״י אומר שכפילות השם היא לשון חיבה, כמו שמדברים אל מי שאוהבים כשצריך שישמע כאן ועכשיו. אבל הדבר העמוק יותר הוא דווקא התשובה של אברהם עצמו: הוא אומר הנני בפעם השנייה, סימן שהוא עוד הקשיב באמצע העשייה שחשב שנצטווה עליה. המחויבות שלו לא אטמה את אוזניו, וזה בדיוק ההבדל בין נחישות לבין עקשנות.

השם מתחלף בדיוק בנקודה הזאת של הפרק. הציווי בא מן האלוקים, ואילו הקול שעוצר אותו הוא מלאך ה׳, שם הוי״ה, שהמסורת מייחסת לו את מידת הרחמים. על הקריאה הכפולה אברהם אברהם מפרש רש״י שכפילות של שם היא לשון חיבה. מבחינת המבנה הפסוק הזה חוזר על פסוק א כמעט מילה במילה (קריאה, שם פרטי, הנני), ולכן הקורא שומע את אותו אדם ממש עונה את אותה התשובה, אף שכל מה שבא אחריו עומד להתהפך. אפשר לטעון שההנני השני הוא התובעני מבין השניים: יש מחיר להישאר קשוב לקול שעומד להפוך את מה שאדם כבר גמר בלבו לעשות והתכונן אליו.

אם העניין היה ציות, למה בכלל לעצור? כי ציות מעולם לא היה העניין. רש״י שם לב שהמלאך אומר שני דברים נפרדים, ״אל תשלח ידך״ ואחר כך ״אל תעש לו מאומה״, כאילו אברהם שאל אם מותר לו לפחות לעשות בו סימן קטן, ונאמר לו שלא, גם לא הדבר הקטן ביותר. הקב״ה אינו רוצה לקחת את הילד. הוא רצה לדעת מה אברהם ייתן, ואז החזיר לו אותו.

רש״י קורא את שתי הצלעות כחילופי דברים קצרים: אברהם שואל אם יעשה בו לפחות חבלה קטנה ויוציא ממנו מעט דם, ונאמר לו וְאַל־תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה, שום דבר שבעולם. הסירוב מוחלט, והוא המרכז התיאולוגי של הפרק כולו. על ״עתה ידעתי״ מפרש רש״י שיש עכשיו להקב״ה מה להשיב למקטרג ולאומות התמהות על אהבתו לאברהם; הידיעה אינה חדשה לו, אלא נעשתה עכשיו גלויה בעולם. הרמב״ם, במורה נבוכים, רואה בעקדה את הקצה האחרון של מה שאהבת ה׳ ויראתו יכולות לתבוע מאדם, וקורא את הפסוק כהודעה לכול על הגבול הזה, ולא כרכישת מידע חדש. שימו לב למילה יְרֵא: יראה של כבוד, לא אימה. ולא פחות מזה: דווקא בפסוק שמציל אותו נקרא יצחק הַנַּעַר, ילד חי ונושם.