ויכולו השמים

אחרי שישה ימים שבהם נבראו אור, שמיים, ימים, צמחים, בעלי חיים ואנשים, הכול היה גמור. לא חסר אף כוכב ולא חסרה אף חיפושית. העולם היה מוכן.

למה התורה צריכה להגיד לנו שהעולם הושלם, אחרי שזה עתה קראנו שישה ימים שלמים של בנייה? כי ״הושלם״ הוא אמירה בפני עצמה: לא חסר כלום, שום דבר לא נשאר פתוח, ושום דבר לא ממתין לאף אחד. המילה צְבָאָם מציירת את הבריאה כמערכות ערוכות, כל חלק במקום שנקבע לו, ולא כערימה של דברים. כדי שלשבת תהיה בכלל משמעות, צריך שיהיה אפשר לומר שהמלאכה נגמרה.

הפועל הפותח, וַיְכֻלּוּ, הוא סביל: השמיים והארץ הושלמו. לכן הפסוק מתאר את העולם מצידו שלו, כדבר שהגיע אל שלמותו ועומד בה. צָבָא הוא לשון מערכות ערוכות: מאותה מילה בא צבא השמיים שבדברים ד, יט, וממנה גם עבודתם המסודרת של הלויים. המפרשים מבינים שצְבָאָם הוא כל מה שממלא את שני התחומים, כשכל דבר ודבר עומד במקום שהוקצה לו ולא רק קיים אי שם. עניינו של הפסוק אינו מסירת מידע אלא סגירה של מה שקדם לו. ששת הימים נחתמים כאן ונסגרים, וכל מה שיקרה ביום השביעי יקרה לעולם שכבר שלם.

ביום השביעי הקב״ה הפסיק. שום דבר לא התקלקל ושום דבר לא נשאר באמצע. הוא פשוט הפסיק לעשות, והעצירה הזאת היא השבת.

יש בעיה בפסוק עצמו: כתוב שאלוקים סיים ביום השביעי, אבל ביום השביעי לא נעשה שום דבר, אז לכאורה הוא סיים כבר בשישי. רש״י מביא את תשובת המדרש: מה עוד היה חסר לעולם כשנגמר היום השישי? מנוחה. באה שבת, באה מנוחה, ורק אז הושלמה הבריאה. מסתבר שהמנוחה איננה החלל הריק שנשאר אחרי המלאכה; היא דווקא החלק האחרון שלה.

רש״י נותן שתי תשובות לקושי שבפסוק: הסיום מיוחס דווקא ליום השביעי, אף שביום הזה לא נעשה דבר. הראשונה, בשם רבי שמעון: בשר ודם, שאינו יודע לעמוד על הרגע המדויק, חייב להוסיף מן החול על הקודש; ואילו הקב״ה, שיודע את עיתיו בדיוק, נכנס אל היום כחוט השערה, ולכן נראה כאילו סיים בו ממש. מכאן תוספת שבת, הרחבת היום בשני שוליו. השנייה היא קריאת המדרש: מה שעוד חסר לבריאה כשתם היום השישי היה מנוחה; באה שבת, באה מנוחה, ובזה הושלמה המלאכה. שימו לב לפועל עצמו: וַיִּשְׁבֹּת הוא לשון חדילה ולא לשון התאוששות, וישעיהו (מ, כח) עומד על כך שאינו יגע ואינו עייף לעולם. שביתה היא מעשה מכוון של הפסקה, ולכן המשנה מגדירה את השבת לפי אבות מלאכה ולא לפי מידת המאמץ.

אחר כך הקב״ה עשה ליום השביעי עוד שני דברים: הוא בירך אותו, והוא עשה אותו קדוש. מבחוץ הוא נראה כמו יום רגיל לגמרי, אבל הוא בכלל לא יום רגיל.

איך בכלל מברכים יום? אפשר לברך אוכל, אדם או בעל חיים: דברים שיכולים להכיל משהו. ביום אין שום דבר שאפשר לגעת בו. הרמב״ן מבין את הברכה כשפע שזורם: היום השביעי הוא המעיין שממנו שואבים ששת הימים האחרים את טובם, כך שהיום נותן ולא מקבל. והמילה האחרונה, לַעֲשׂוֹת, משאירה את המשפט פתוח בכוונה, כאילו העולם נמסר לידינו כשעוד נשארה בו עשייה, וחלק ממנה שלכם.

שני פעלים כאן, ואינם היינו הך: ברכה עניינה שפע, וקדושה עניינה הבדלה לשם תכלית. רש״י מפרש את שניהם דרך המן: התברך היום, שביום השישי ירדה מנה כפולה, והתקדש, שבשבת עצמה לא ירד כלל; היום כולו מסומן במה שמגיע אליו ובמה שלא. הרמב״ן מרחיב את הברכה הזאת הרבה מעבר לכך: היום השביעי הוא המקור שממנו נמשכת הברכה אל ששת הימים האחרים. הסיום לַעֲשׂוֹת נחשב קשה מאז ומתמיד: רש״י, בעקבות המדרש, מבין שהמלאכה הראויה להיעשות בשבת נכפלה ונדחסה אל היום השישי, ויש הקוראים את שם הפועל כמכוון אל העתיד: נברא כדי שימשיך להיעשות, עולם שנשארה בו עוד מלאכה. בכל קריאה שהיא המשפט אינו נחתם בנקודה, וזה תיאור כן של המקום שבו אנחנו עומדים היום.