יום אחד

ממש בהתחלה הקב״ה ברא את הכול: את השמיים שלמעלה ואת האדמה שמתחת לרגליים. שום דבר כאן לא ברא את עצמו.

למה ספר מצוות נפתח בסיפור בריאה ולא במצווה? רש״י שואל בדיוק את זה, ומשיב שקודם צריך שיהיו לעולם בעלים, ורק אחר כך יכולים לחול בו חוקים. אם העולם פשוט נוצר מעצמו, אף אחד לא רשאי להגיד לכם מה לעשות בו. אם מישהו ברא אותו, לבורא יש רשות כזאת.

רש״י פותח בשאלה למה ספר מצוות מתחיל דווקא בבריאה, ומשיב בשם רבי יצחק שהסיפור קובע של מי העולם הזה. הוא גם טוען מטעמי דקדוק שהמילה בְּרֵאשִׁית עומדת בסמיכות ולא בפני עצמה, ולכן אין לקרוא את הפסוק כדיווח כרונולוגי יבש על הרגע הראשון, אלא כך: בתחילת בריאת אלוקים את השמיים ואת הארץ. רמב״ן חולק בחריפות: הפועל בָּרָא, לשיטתו, הוא הוצאת יש מאין, משמעות שאין לשום פועל אחר בעברית, והתורה אכן באה כאן ללמד שהעולם לא היה קיים מאז ומעולם אלא הייתה לו ראשית. אין זו מחלוקת תיאורטית בלבד: לפי רש״י הפתיחה היא הקדמה על בעלות, ולפי רמב״ן היא קביעה על מקורו של העולם.

העולם היה עדיין בלגן חשוך וריק, ומים בכל מקום. רוח אלוקים נעה בעדינות מעל המים, כמו ציפור שמחכה מעל הקן שלה.

שימו לב: העולם הזה לא רע, הוא פשוט עוד לא גמור. תֹהוּ וָבֹהוּ הוא ריקנות וחוסר צורה, חומר גלם שמחכה שמישהו יעשה איתו משהו. רש״י מצייר את הריחוף כיונה שמרחפת מעל הקן, קרובה אבל עדיין לא פועלת. רוב הדברים ששווים משהו נראים ככה בהתחלה, כולל אתכם בגיל ארבע־עשרה.

תֹהוּ וָבֹהוּ מתאר ערבוביה וריקנות, לא רוע: חומר גלם שעוד לא קיבל צורה. רש״י מפרש את מְרַחֶפֶת בדימוי של יונה שמרחפת מעל הקן, דוגרת ולא פועלת, ואותו פועל מתאר נשר מעל גוזליו בדברים לב, יא. קריאה פשוטה יותר מבינה את רוּחַ במובנה הרגיל, רוח עזה שנעה על פני המים. כך או כך הפסוק מעכב במתכוון את המעשה הראשון: פסוק שלם שיש בו רק מים חשוכים ומשהו מרחף מעליהם, ועוד לא נעשה דבר. התורה רוצה שנרגיש את הרגע הזה, לפני שהדיבור מתחיל.

הקב״ה אמר שתי מילים, יְהִי אוֹר, ומיד היה אור. בלי ידיים, בלי כלים, בלי לחכות. רק דיבור.

למה דווקא דיבור? הקב״ה יכול היה לברוא את העולם בכל דרך שהיא, והתורה בוחרת דווקא באמירה. פרקי אבות מונים עשרה מאמרות שבהם נברא העולם. אם היקום נבנה ממילים, אז המילים שאתם אומרים לאנשים הן לא רק תיאור של מצב קיים. הן חלק ממה שיוצר אותו.

הציווי והתוצאה כמעט זהים בצליל: יְהִי אוֹר, וַיְהִי־אוֹר. שום דבר אינו עומד בין המילה לבין הדבר, ופרקי אבות מונים עשרה מאמרות שבהם נברא העולם. אור היום הראשון קודם לשמש ולירח של היום הרביעי, וזה קושי שהמפרשים מתמודדים איתו ישירות; רש״י סובר שהמאורות נבראו כבר ביום הראשון ורק נקבעו ברקיע ביום הרביעי. יותר מכול קובע הפסוק שהבריאה כאן אינה מלאכת אומן ואינה מאבק בחומר, אלא דיבור שאינו נתקל בשום התנגדות.

הקב״ה הסתכל על האור וראה שהוא טוב. אחר כך הוא נתן לאור מקום משלו ולחושך מקום משלו, כדי שלא יתערבבו זה בזה.

הדבר הראשון בכל התורה שנקרא טוב הוא האור, ומיד אחר כך הקב״ה מותח קו. להבדיל זה לא חוסר יכולת להכיל את הכול; זה מעשה יצירה בפני עצמו. אותו שורש בדיוק חוזר בהבדלה של מוצאי שבת. להחליט מה שייך לאן, ומה לא הולך יחד, זו הדרך שבה בלגן הופך לעולם.

רש״י, בעקבות המדרש, קורא את הראייה ואת ההבדלה יחד, כמהלך אחד ולא כשני מעשים נפרדים: הקב״ה ראה שהאור טוב, ושאין הרשעים ראויים להשתמש בו, וגנז אותו לצדיקים לעתיד לבוא. קריאה פשוטה יותר מבינה את כִּי־טוֹב כאמירה שהאור ראוי לתפקיד שנברא בשבילו, ולכך נוטים כמה מן המפרשים; לפי זה, טוב כאן הוא מונח תפקודי ולא שיפוט מוסרי על האור. בשתי הדרכים הפסוק מצמיד שיפוט לחלוקה: לקרוא למשהו טוב זה כבר להבדיל אותו ממה שאיננו. השורש ב-ד-ל יישא בהמשך משקל רב מאוד, בהבדלה שבין קודש לחול ובין מותר לאסור.

הקב״ה נתן להם שמות: לאור הוא קרא יום, ולחושך הוא קרא לילה. בא ערב, אחר כך בא בוקר, וזה היה היום הראשון של העולם.

קראו בעיון את שתי המילים האחרונות: לא היום הראשון אלא יוֹם אֶחָד. רש״י מפרש שהקב״ה היה עדיין לבדו בעולמו, ולכן היום נמנה כיום אחד ולא כיום ראשון. ושימו לב גם לסדר, ערב לפני בוקר, ולכן שבת נכנסת ביום שישי בערב. בחשבון של התורה, יום שמתחיל בחושך הוא עדיין יום שלם ומלא.

מתן השם משלים את מעשה ההבדלה: מה שחולק מקבל עכשיו שם, ובתנ״ך הזכות לתת שם שייכת למי שיש לו סמכות על הדבר. על יוֹם אֶחָד מקשה רש״י שכל שאר הימים נמנים במספר סודר, יום שני, יום שלישי, ואילו כאן מספר מונה, ומפרש שהקב״ה היה יחיד בעולמו, כי המלאכים עוד לא נבראו. קריאה דקדוקית משיבה בפשטות רבה יותר שהעברית נוהגת למנות את הראשון בסדרה במספר מונה. הפסוקית וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר, בקריאה הלכתית, מלמדת שהיום מתחיל עם רדת הלילה, ולכן כל שבת וכל יום טוב נפתחים בערב שלפניהם.