אני יוסף

יוסף מספר לאחים מי הוא. ואז הוא שואל דבר אחד לפני הכול: אבא שלי עוד חי? האחים כל כך מופתעים ונבהלים, שאף אחד מהם לא מצליח להגיד מילה.

למה יוסף שואל אם אביו חי, אחרי שהאחים כבר סיפרו לו פעמיים שיעקב בריא ושלם? כי השאלה הזאת אינה בקשת מידע: זה בן ששואל אחרי עשרים ושתיים שנה של ריחוק, ולא שליט שאוסף עובדות לתיק. המדרש שומע משהו בשתיקה שלהם: אם הם לא יכלו לענות לאח שלהם, מה נאמר אנחנו ביום שבו ישאלו אותנו באמת על החיים שלנו? השתיקה הזאת אינה פחד מעונש; זה הרגע שבו אדם רואה את עצמו כמו שהוא, בלי שום דרך להתחמק.

פתיחתו של יוסף היא שתי מילים בלבד, אֲנִי יוֹסֵף, וכל מה שהאחים חשבו על שני העשורים האחרונים מקבל משמעות חדשה לאורן. השאלה הַעוֹד אָבִי חָי נשמעת מוזרה, שהרי כבר מסרו לו פעמיים שאביהם חי; לפי הפשט יוסף מדבר כאן כבן ולא כמשנה למלך: זו השאלה הפרטית שהסתתרה כל העת מאחורי כל השאלות הרשמיות. מדרש בראשית רבה מוציא אזהרה מן המילים נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה. אם האחים לא יכלו לעמוד בתוכחתו של יוסף, שהיה צעיר מהם, איך יעמוד אדם בתוכחה של מעלה? השורש ב-ה-ל אינו מציין פחד רגיל אלא הלם משתק: אדם נאלם, המחשבה נעצרת באמצע המשפט, ואין לו מה להשיב.

האחים מפחדים וזזים אחורה. יוסף אומר להם בעדינות: בבקשה, תתקרבו אליי. ואז הוא אומר להם בקול מה שהם עשו לו, בלי לכעוס ובלי לצעוק עליהם.

יוסף כבר אמר ״אֲנִי יוֹסֵף״, אז למה לומר את זה שוב? כי בפעם הראשונה הוא אמר את זה מקצה החדר, כשליט; עכשיו הוא מבקש מהם להתקרב, ואומר את זה בתור יוֹסֵף אֲחִיכֶם. רש״י מפרש: הוא ראה אותם נסוגים מרוב בושה, ולכן קרא להם להתקרב, דיבר אליהם רכות והראה להם שהוא מהול. ובכל זאת הוא מוסיף אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּם אֹתִי: כדי להתקרב לא צריך להעמיד פנים שהמכירה לא קרתה.

גְּשׁוּ בא מן השורש נ-ג-ש, השורש שנתן לפרשה את שמה: יהודה ניגש אל יוסף, ועכשיו יוסף קורא לאחיו לגשת אליו. רש״י מפרש את ההזמנה הזאת כמעשה של רוך: הוא ראה אותם נסוגים מרוב בושה, קירב אותם אליו, דיבר אליהם רכות והראה להם שהוא מהול, הוכחה שהוא אחיהם ולא מצרי. ההגדרה העצמית מנוסחת בקפידה: ״יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה״. אח ואיש שנמכר בנשימה אחת, בלי שום ריכוך ביניהם. יש מי שקורא את אזכור המכירה עצמו כהוכחת הזהות, שהרי רק הם והוא ידעו עליה. הרמב״ן סובר שכל התנהלותו של יוסף לאורך הפרקים האלה הייתה מכוונת להגשמת חלומותיו, ומשום כך לא שלח הודעה הביתה שנים קודם לכן; לפי הקריאה הזאת, זה הרגע הראשון שבו התוכנית הושלמה ואפשר להסיר את התחפושת.

יוסף אומר לאחים שלא יהיו עצובים ושלא יכעסו על עצמם. הוא אומר שהקב״ה שלח אותו למצרים לפניהם, כדי שיהיה אוכל וכדי שכל המשפחה תישאר בחיים.

האם יוסף פוטר אותם מאחריות? לא. הוא אמר להם הרגע בפנים אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּם אֹתִי. אבל הוא מסרב לתת לאשמה שלהם את המילה האחרונה, כי מהמקום שבו הוא עומד עכשיו הוא רואה שהקב״ה לקח את מה שהם עשו והשתמש בו כדי להשאיר משפחה שלמה בחיים בשנות הרעב. קשה להכיל את זה: האחים היו אחראים באמת לבחירה שבחרו בחופשיות, והתוצאה בכל זאת הייתה בידי הקב״ה. יוסף מחזיק בשני הצדדים יחד, ובדיוק בגלל זה הוא יכול לעמוד איתם באותו חדר.

וְעַתָּה מסמנת את המעבר מן ההאשמה אל ההנחיה: עכשיו, אחרי שהעוול נקרא בשמו, אל תתייסרו. תֵּעָצְבוּ היא נפעל של ע-צ-ב, שורש של כאב ולא של עצבות סתם, והצירוף וְאַל־יִחַר בְּעֵינֵיכֶם חריג: החרון בדרך כלל בוער באף, וכאן הוא בוער בעיניים, הכעס המיוחד של אדם על עצמו למראה מה שהראו לו זה עתה. טענתו של יוסף אינה שהמכירה הייתה מעשה טוב, אלא זו: לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים, כלומר הקב״ה שלח אותו כדי לשמור על החיים. הוא יחזור על כך בפרק נ, פסוק כ, ושם יוסיף במפורש שהם חשבו עליו רעה. הרמב״ם עומד על כך שתוכנית אלוהית אינה מבטלת את אחריותו של מי שעשה את המעשה, ושני הפסוקים יחד הם המקרה הברור ביותר לכך בתורה: הבחירה שלהם הייתה חופשית, והיא השתלבה במהלך שמעולם לא התכוונו אליו. יוסף אינו כותב מחדש את העבר. הוא קורא אותו במבט לאחור.