ובחרת בחיים

משה אומר ארבע מילים: חיים, טוב, מוות, רע. אבל באמת אלה שתי דרכים. בדרך אחת יש חיים וטוב יחד. בשנייה יש מוות ורע יחד. והוא אומר היום - כלומר ממש עכשיו, מולכם, ולא במקום רחוק.

למה לזווג אותם כך, במקום לומר פשוט חיים ומוות? רש״י אומר שזה תלוי בזה: עשו טוב ויש לכם חיים, עשו רע ויש לכם מוות. זו טענה ששווה להתווכח איתה, מפני שברור שהיא אינה תמיד נכונה בטווח הקצר והתורה יודעת זאת. אבל בקריאה מדויקת היא אינה מבטיחה שאנשים טובים משגשגים. היא אומרת שהטוב והחיים אינם שני דברים נפרדים, שהאחד הוא התשלום על השני - הם אותה דרך עצמה המתוארת פעמיים.

רש״י קורא את הצמדים כשלובים זה בזה: זה תלוי בזה - אם תעשה טוב הרי לך חיים, ואם תעשה רע הרי לך מוות - ואז מוסיף שהכתוב הולך ומפרש כיצד, מה שהופך את פסוקים טז עד יח לפירוש על הפסוק הזה ולא לנושא חדש. אבן עזרא לוקח את המונחים כפשוטם ובלי רמז לעולם הבא: חיים פירושו אריכות ימים, והטוב פירושו עושר, בריאות הגוף וכבוד, והמוות והרע הם פשוט ההפך. שימו לב שראה הוא ציווי ביחיד המופנה אל אומה שלמה העומדת בקהל אחד, ושלפניך חולק את שורשו עם יפנה בפסוק יז, שם הלב מפנה את פניו אל מקום אחר. הרמב״ם מצטט את הפסוק הזה, יחד עם ראה אנוכי נותן לפניכם היום שבדברים יא, כו, כבסיס המקראי לבחירה חופשית בהלכות תשובה ה, ג, ומפרש אותו: כלומר שהרשות בידכם.

הפסוק הזה אומר ממה עשויה הדרך הטובה. שלושה דברים: לאהוב את ה׳, ללכת בדרכיו, ולשמור את המצוות. ללכת בדרכיו פירושו לחקות אותו - הוא רחום, אז גם אתם תהיו רחומים; הוא עוזר לאנשים, אז גם אתם תעזרו. זו אינה דרך שעומדים ומסתכלים עליה. זו דרך שהולכים בה, צעד אחר צעד.

אפשר לצוות על אדם לשמור כלל. אפשר לצוות עליו לאהוב? נראה שהפסוק מודע לבעיה, כי הוא מסביר מיד את האהבה בשני דברים שאפשר לעשות בכוונה: ללכת בדרכיו ולשמור את המצוות. האהבה כאן אינה נדרשת כרגש שמופיע כשקוראים לו; היא מתוארת דרך מה שאדם שיש לו אותה עושה. זו אינה התחמקות. זו אותה תנועה של ואהבת לרעך כמוך, שם דרישה פנימית עצומה נפרטת למעשים רגילים.

לאהבה הוא צורת מקור, ופירושו של אבן עזרא עליה הוא מילה אחת - העיקר - ושאר הפסוק נקרא כפירוקה: הוא לוקח את וחיית כהסבר לחיים שבפסוק טו, ואת ורבית כהסבר להטוב, ריבוי בבנים ובנכסים. רש״י מסמן את אותה פסוקית עצמה, הרי הטוב. ללכת בדרכיו היא פסוקית ההידמות לה׳; רש״י, על הביטוי המקביל ללכת בכל דרכיו בדברים יא, כב, מביא את הספרי: הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה גומל חסדים. השילוש מצוותיו וחוקותיו ומשפטיו הוא הקבוצה הדברימית הרגילה - מצוות, חוקים שטעמם לא נמסר, ומשפטים שבית דין יכול להסיק אותם בסברה - ועניינו כאן מקיפוּת ולא מיון. הברכה הבאה אחריו קשורה למקום: בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ולכן פסוק יח יכול לאיים באותה ארץ עצמה כאובדן.

עכשיו הדרך השנייה. הביטו בסדר שבו זה קורה. קודם הלב פונה בשקט הצידה. אחר כך האוזניים מפסיקות להקשיב. ורק בסוף מישהו באמת משתחווה למשהו אחר. אף אחד לא קם בבוקר ומחליט ללכת בדרך הלא נכונה. זה מתחיל במקום הרבה יותר קטן והרבה יותר שקט.

יש כאן חמישה פעלים ואחד מהם אינו כמו האחרים. הלב פונה, האוזן מפסיקה לשמוע: את אלה אתם עושים. ואז ונדחת: אתם נדחפים. סביל. אתם כבר לא אלה שעושים את זה. זה החלק הכן בפסוק הזה, וזו הסיבה שהרצף מתחיל בלב ולא בעבודה הזרה. הערתו של אבן עזרא על מילות הפתיחה היא בת ארבע מילים: כי הלב הוא העיקר. כל מה שנראה בפסוק הזה הוא במורד הזרם של משהו בלתי נראה שקרה קודם.

השרשרת רצה מבפנים החוצה והדקדוק עוקב אחריה. יפנה לבבך ולא תשמע הם פעילים; ונדחת הוא נפעל, סביל - אחרי שהלב פנה והאוזן חדלה לשמוע, האדם נדחף, מן השורש נ-ד-ח שנותן נידח ומודח. רק אז באים שני הפעלים החיצוניים, והשתחווית ועבדתם. אבן עזרא מפרש על יפנה לבבך פשוט שהלב הוא העיקר, אותה מילה שנקט בה על לאהבה בפסוק הקודם: עבודת הלב היא הציר לשני הכיוונים. המבנה הוא הד קרוב לדברים יא, טז, פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים והשתחוויתם להם, שבפרשה השנייה של קריאת שמע - שם הלב מתפתה, כאן הוא רק פונה, וזה גרוע יותר דווקא בהיותו הרבה פחות דרמטי.

משה אינו מסתיר את החלק הקשה. הוא אומר בפשטות מה קורה בדרך השנייה: לא הייתם נשארים הרבה זמן בארץ שאתם עומדים להיכנס אליה. הוא אומר את זה לפני שמישהו עשה משהו רע, וזו כל התכלית של האמירה - אזהרה שניתנת בזמן היא אזהרה שעדיין אפשר להשתמש בה.

קל לקרוא את זה כאיום ולסגור. קראו במקום זה את המילה הראשונה: הגדתי, אמרתי לכם. התכלית של האמירה עכשיו היא שעכשיו זה עוד לא קרה. תחזית שמכריזים עליה מראש בפני מי שהיא נוגעת לו אינה באמת תחזית; היא ניסיון להיות שגוי. ושימו לב שמה שמונח על הכף אינו הקיום אלא משך הזמן - לא תאריכון ימים, לא תישארו שם הרבה. הארץ אינה נלקחת כעונש על הבחירה הלא נכונה. היא פשוט אינה מן הדברים שנשארים אצל מי שאינו אוחז בהם.

שתי צורות הדגשה ארכאיות נושאות את המשקל: אבוד תאבדון, מקור מוחלט המחזק את הפועל הנטוי, ולא תאריכון - שני פעלים נטויים הנושאים את הנו״ן הפרגוגית שדברים נוקט בה בחופשיות בנאום מסוג הזה, טקסי ומושבע. הפסוק גם עובר לרגע לרבים - הגדתי לכם, תאבדון, תאריכון - וחוזר ליחיד בתוך אותו פסוק עצמו, אשר אתה עובר את הירדן, אותו נדנוד בין האומה כגוף אחד ובין היחיד העומד בתוכה שרץ לאורך כל סצנת הברית. לא תאריכון ימים נענה בפסוק כ באורך ימיך, מאותו שורש א-ר-כ, כך שהקללה והברכה נמדדות בסרגל אחד: לא אם אתם בארץ אלא כמה זמן תחזיקו בה. והגאוגרפיה מדויקת - משה מתאר מעבר שהוא עצמו לא יעשה.

משה צריך עדים, ולא נשארו אנשים שיהיו בחיים בעוד אלף שנה. אז הוא קורא לשמיים ולאדמה. הם היו שם והם לא הולכים לשום מקום. ואז הוא אומר את שתי המילים המפורסמות ביותר בכל הספר: ובחרת בחיים. הוא כבר אמר להם איזו דרך טובה. הוא עדיין מניח להם לבחור.

והנה החידה בצורתה הצלולה ביותר. הוא נוקב בשתי האפשרויות, אומר לכם איזו היא איזו, ואז מצווה עליכם לבחור את המובנת מאליה. תשובתו של רש״י היא משל: אב אומר לבנו לבחור לעצמו חלק יפה בנחלה, ואז מעמיד אותו על החלק הטוב ואומר - את זה קח. הבן עדיין יכול לקחת שדה אחר. שיראו לכם לאן להביט אינו אותו דבר כמו שיזיזו אתכם. והפסוק מוסיף פרט שמעלה את הסכום מעבר לכם: למען תחיה אתה וזרעך. מה שתבחרו אינו רק שלכם. אור החיים שואל שאלה חדה יותר - למה לומר את כל זה פעם שנייה, ארבעה פסוקים אחרי פסוק טו? תשובתו היא שהפסוק הזה אינו צמד אחד אלא שניים: החיים והמוות הם התוצאות המוצבות לפניכם בעולם הזה, הברכה והקללה הן אלה שמגיעות רק אחר כך.

העידותי הוא הפעיל מן ע-ו-ד, שורשו של עֵד. רש״י נותן שתי קריאות למה שמיים וארץ. הראשונה, שהם קיימים לעולם, וכשתבוא הפורענות יעידו שהאזהרה ניתנה. השנייה, מן הספרי, שאינם עדים אלא מוצגים: הביטו בשמיים שבראתי לשמש אתכם, שמא שינו מידתם, שמא לא זרח גלגל חמה במזרח; הביטו בארץ, שמא זרעתם אותה ולא צימחה, או זרעתם חיטים והעלתה שעורים - ואלה אינם מקבלים שכר על ציותם ואינם נענשים על כישלונם, ובכל זאת אינם סוטים לעולם, קל וחומר אתם, שמקבלים את שניהם. ובחרת הוא עבר עם וא״ו ההיפוך המשמש כציווי, אותה צורה בדיוק של ואהבת שבקריאת שמע, ולכן שני הציוויים התובעניים ביותר בדברים הם תאומים דקדוקיים. רש״י על ובחרת בחיים מביא את משל האדם האומר לבנו לבחור לו חלק יפה בנחלתו ואז מעמידו על החלק היפה ואומר את זה בחר לך - וקושר אותו לתהלים טז, ה, אתה תומיך גורלי. ספורנו קורא בחיים כחיי עד, ואז חוסם במפורש את הקריאה התועלתנית - לא כעובד על מנת לקבל פרס: בחרו במה שהוא חיים באמת, ורצו בחיים הזמניים רק לשם אהבת ה׳ מתוך הכרת טובו. אור החיים מיישב את הכפילות בפיצול שני הצמדים של הפסוק עצמו: חיים ומוות הם השכר והעונש המוצבים לפניכם בעולם הזה, הברכה והקללה הן הבטחות העולם הבא, ולכן נתתי לפניך תקוע בין שני הצמדים במקום לעמוד לפני שניהם. אבן עזרא קורא בכיוון ההפוך - הם הברכה והקללה, כלומר החיים והמוות פשוט הם הברכה והקללה - ורמב״ן על פסוק טו אומר כמותו.

הפסוק האחרון אומר איך אוחזים בדרך הטובה: לאהוב, לשמוע ולהישאר קרובים. המילה ״ולדבקה״ פירושה להיאחז חזק, כמו שמחזיקים ביד של מישהו בתוך קהל גדול. ואז הוא חוזר עד אברהם, יצחק ויעקב. האנשים שעומדים שם עומדים להיכנס לארץ שהובטחה לאבות אבותיהם, דורות רבים לפני כן.

קראו את אמצע הפסוק לאט, כי הוא אינו אומר את מה שאתם מצפים. לא בחרו בחיים ותקבלו חיים ארוכים, אלא כי הוא חייך ואורך ימיך - הוא החיים שלכם. לא התשלום על הבחירה; התוכן שלה. הפועל השלישי הוא המוזר ביותר: ולדבקה בו, להידבק בו. רש״י, על אותו ביטוי בדברים יא, כב, שואל את השאלה המתבקשת - איך אדם יכול להידבק במה שהתורה עצמה קוראת לו במקום אחר אש אוכלה - ומשיב שעושים זאת בהידבקות בתלמידים ובחכמים, ״ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו״. וזה מעביר משהו בלתי אפשרי אל משהו שיכולתם לארגן השבוע.

שלושה מקורות חותמים את הקטע, והם עונים לשלושה שפתחו את פסוק טז בלי לחזור עליהם: שם לאהבה, ללכת בדרכיו, ולשמור; כאן לאהבה, לשמוע, ולדבקה - האהבה חוזרת בלי שינוי, לשמור מפנה את מקומו ללשמוע בקולו, ולדבקה בו הוא חדש. על כי הוא חייך מוסר אבן עזרא שהמפרשים מסבים את הוא על קולו - השמיעה עצמה היא החיים, ולא רק השכר עליהם - אך אומר שלדעתו הוא הוא ה׳ עצמו, כדרך שהמשורר קורא לה׳ ישועתו ומגנו וחרבו; וכך גם עולה מחיי עד של ספורנו בפסוק הקודם. ולדבקה, מן ד-ב-ק, מתפרש אצל רש״י על אותו ביטוי בדברים יא, כב בשאלת הספרי ובתשובתו: וכי אפשר לומר כן, והלוא אש אוכלה הוא? אלא הידבק בתלמידים ובחכמים, ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו. ואורך ימיך עונה ללא תאריכון ימים שבפסוק יח באותו שורש. והקטע נחתם בקשירת הכרעה של אחר צהריים אחד בערבות מואב לשבועה שנשבעה לאברהם, ליצחק וליעקב - הדור שחייב לבחור היום בוחר בעניין שלא הוא התחיל ולא הוא יסיים.