צדק צדק תרדוף

שני תפקידים, לא אחד. השופט מברר מה נכון. השוטר דואג שזה באמת יקרה, כי החלטה שאיש אינו מבצע היא לא ממש החלטה. והם בכל עיר, לא רק בעיר הגדולה, כדי שאדם לא יצטרך לנסוע רחוק כדי שישמעו אותו.

למה בכלל צריך שוטרים? כי פסק דין שאיש אינו אוכף הוא סתם דעה. רש״י אומר במפורש מה השוטר עושה: הוא רודה את העם אחר מצוות הדיין במקל וברצועה, עד שיקבלו עליהם את הדין. זה לא נוח, וזו הכוונה. המילה חיה עד היום, והפסוק מודה מראש שמערכת משפט זקוקה למישהו בעל סמכות שעומד מאחורי ההיגיון, ושדווקא שם היא נעשית מסוכנת. כל שאר הקטע עוסק בשמירה על הכוח הזה.

רש״י מפריד בין שני התפקידים בדיוק: שופטים הם דיינים הפוסקים את הדין, ושוטרים הם הרודין את העם אחר מצותם במקל וברצועה עד שיקבלו עליהם את הדין. פסיקה וכפייה הן שתי פעולות, והתורה נוקבת בשם כל אחת מהן בנפרד. על לשבטיך לומד רש״י, בעקבות הספרי, שמושיבים בתי דין לכל שבט ולכל עיר, כך שהסמכות היא גם מקומית וגם שבטית. הספרי על אותו ביטוי משמר גם את נוסחו החריף של רבן שמעון בן גמליאל: מצוה על כל שבט ושבט להיות דן את שבטו. ספורנו קורא את הפסוק כולו כנקודה שבה משה חדל לדבר אל העם ופונה אל מנהיגיו. את הפסוק חותם התקן עצמו, מִשְׁפַּט־צֶדֶק, ורש״י אינו קורא בו ציווי חדש לדיינים אלא חלק מן החובה המוטלת על הממנה: מנה דיינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק. לפי הקריאה הזאת האחריות לבית דין צודק מוטלת על הציבור המאייש אותו לפני שהיא מוטלת על היושב בו. שימו לב גם שזו הופעתה הראשונה של צדק בקטע; השורש יחזור עוד שלוש פעמים בשני הפסוקים הבאים.

לדיין אסור לקבל מתנות מן האנשים שעומדים לפניו בדין. גם לא מתנה קטנה, וגם לא אם הוא בטוח שזה לא ישנה כלום. הפסוק אומר שמתנה גורמת לאדם לא לראות ישר, והאדם שנאמר עליו כך הוא אדם חכם וטוב, לא אדם רע.

המילה המעניינת היא של רש״י על השוחד: אסור אפילו לשפוט צדק. זה נשמע מוזר עד שרואים מה הפסוק בעצם טוען. השוחד אינו קונה פסק דין שגוי; הוא פוגע בעיניים. מרגע שלקחתם אותו, אומר רש״י, אי אפשר שלא תיטו אל הנותן ותחפשו נימוקים לזכותו, ואת החיפוש הזה תחוו כחשיבה צלולה. הגמרא מרחיקה עם זה הרבה מעבר לכסף. בכתובות קה ע״ב, סוגיית השוחד שרש״י נשען עליה, נפסק ששוחד דברים, שוחד שכולו מילים או טובה קטנה, אסור גם הוא, ואז מספרים את זה כסיפור. שמואל ירד ממעבורת ואדם זר הושיט לו יד להישען עליה. שמואל שאל אותו מה הוא עושה כאן. האיש אמר שיש לו דין. שמואל פסל את עצמו מלדון בו. שום דבר לא עבר מיד ליד חוץ מיד. ושימו לב על מי הפסוק אומר שכל זה קורה: על חכמים ועל צדיקים. זו אינה אזהרה לאנשים מושחתים. אנשים מושחתים אינם זקוקים לה.

רש״י קורא את שלושת החלקים כשלוש עבירות נפרדות. לא תטה משפט הוא מניח כמשמעו. על לא תכיר פנים הוא מוסיף אף בשעת הטענות: אסור לדיין להיות רך אל האחד וקשה אל האחר, שכן זה שנוהגים בו בקשיחות יאבד את העוז לטעון את טענתו, ומסתתמין טענותיו. זהו תקן חריף: המשוא נעשה עבירה עוד לפני שקיים פסק דין, והוא ממוקם בנימת הדיבור ולא בתוצאה. על ולא תקח שחד הוא אוסר אפילו לשפוט צדק, ומסביר מיד למה: משקיבל שוחד ממנו אי אפשר שלא יטה את לבו אצלו להפוך בזכותו. כתובות קה ע״ב מספקת גם את הגזרה וגם את המנגנון: מאי שוחד, שהוא חד, וכן איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי כגופיה, ואין אדם רואה חובה לעצמו. הנותן נעשה, למעשה, גופו של הדיין, ואין אדם מוצא חובה בעצמו. שני הפעלים בפסוק מתארים את הנזק בשלבים: יְעַוֵּר, מסנוור, ואחריו וִיסַלֵּף, מעוות. והמושאים הם חכמים וצדיקם. הספרי לוחץ בדיוק שם: כי השחד יעור עיני חכמים, ואין צריך לומר עיני טפשים; ויסלף דברי צדיקם, ואין צריך לומר דברי רשעים. האזהרה מכוונת אל ראש המקצוע, משום ששם איש אינו סבור שהיא נחוצה. רש״י מפרש דברי צדיקים כדברים המצודקים, משפטי אמת, כלומר שהמעוות הוא פסקי דין שהיו נכונים מלכתחילה. הנחת התורה אינה שדיין ששוחד פוסק רע בכוונה, אלא שחוכמה ויושר אינם מגנים על עין שנפגמה.

המילה צדק, שפירושה מה שהוגן ונכון, נאמרת פעמיים ברצף. הסבר ישן אחד אומר שצריך לרדוף אחרי ההגינות שוב ושוב, כל החיים, ולא להחליט פעם אחת שאתם אנשים הוגנים ולעצור. והפועל הוא תרדף, שפירושו לרוץ אחרי, אותה מילה שהייתם אומרים על ריצה אחרי מישהו. את ההגינות צריך לתפוס.

אז למה המילה כפולה? התשובה של רש״י מפנה את הפסוק אליכם: הלך אחר בית דין יפה. לפי הקריאה הזאת השורה אינה מכוונת אל הדיינים כלל, אלא אומרת לכם לטרוח ולמצוא את בית הדין הטוב ביותר ולא את הקרוב ביותר. אבן עזרא, באופן חריג, נותן שלוש תשובות ומסרב לבחור אחת: רדפו אחר הצדק בין שאתם יוצאים נשכרים ממנו ובין שאתם מפסידים; או רדפו אחריו פעם אחר פעם, כל ימי חייכם; או שהכפילות היא לחיזוק בלבד ואינה אומרת דבר נוסף. הוא גם אומר במפורש את מה שאצל רש״י רק משתמע, שמשה מדבר כאן אל בעלי הדין ולא אל השופטים. והגמרא בסנהדרין מציעה עוד משהו אחר: צדק אחד לדין וצדק אחד לפשרה, ומשמעות הדבר שפשרה היא סוג שני של צדק ולא כישלון להגיע אל הראשון. אלה חמש קריאות של מילה כפולה אחת, והן מושכות לכיוונים שונים. ההכרעה איזו מהן אתם מחזיקים אינה עניין טכני; היא משנה מה בדיוק מבקש מכם המשפט המצוטט ביותר בשיח הציבורי בארץ.

הכפילות היא הצומת, ואין עליה הסכמה. רש״י, בעקבות ספרי דברים קמד וסנהדרין לב ע״ב, מפרש הלך אחר בית דין יפה, והגמרא שם נוקבת ביעדים: אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל. לפי הקריאה הזאת הפסוק פונה מן הדיינים אל בעל הדין: רדיפת הצדק היא הטרחה להביא את העניין אל בית הדין המשובח ביותר ולא אל הקרוב ביותר. אור החיים מחדד את זה לכלל בדבר אי הסתפקות בטוב דיו: בעיר שיש בה שני תלמידי חכמים מופלגים ושניים בינוניים, אין אדם רשאי לומר שהואיל והבינוניים יכולים לדון דין צדק יחסוך מן הגדולים את הטורח; צדק צדק מלמד שהגם שהשגת לדיינים שהם ראויים, עליך לחזור אחר היותר ראויים מהם. סנהדרין לב ע״ב משמרת גם קריאה שונה לגמרי, אחד לדין ואחד לפשרה, שעושה את הצדק השני מין נפרד של צדק ולא חזרה על הראשון. אבן עזרא אומר בפשטות שמשה פונה כאן אל הצדדים לריב, עם בעלי הריב ידבר, ומציע שלוש אפשרויות לכפילות: לרדוף אחר הצדק בין שיוצאים בו נשכרים ובין שמפסידים; או פעם אחר פעם, כל הימים; או שהמילה כפולה לחזוק בלבד. פשוטו של רבנו בחיי לוקח את שתי המילים כדיבור וכמעשה, שני הכלים שבהם אדם מזיק לעצמו או לאחרים. רמב״ן אוסף את החוטים - שהדיינים ישפטו צדק, ושאתם תרדפו צדק תמיד, בלכתכם ממקומכם אל מקום החכמים הגדולים - ואז מוסיף רובד נוסף בעקבות מדרשו של רבי נחוניא בן הקנה, שבו שתי המילים נעשות צדק תחתון וצדק עליון. מה שתלוי במחלוקת הוא הנמען: אם המשפט מאשים את הכס או את העומד לפניו. על סיום הפסוק רש״י, שוב מן הספרי, מפתיע בקונקרטיות שלו: כדאי הוא מינוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן. אבן עזרא מבחין ששני הפעלים פונים לשני נמענים: תחיה נאמר אל העומדים להיכנס, וירשת אל בניהם, והטעם שתעמוד לך זו הירושה. ההבטחה מכוונת דור אחד מעבר לשומעים אותה.