וימת שם משה

משה מת על הר במואב, מחוץ לארץ. התורה אינה קוראת לו כאן מלך ואינה קוראת לו גיבור. היא קוראת לו עבד ה׳. והיא אומרת שהוא מת על פי ה׳, שפירושו המילולי הוא בפיו של ה׳. חכמינו הסבירו שפירוש הדבר שה׳ לקח אותו בנשיקה. זה היה עדין, וה׳ היה שם ממש.

שני דברים בפסוק הזה שווים עצירה. הראשון הוא התואר. אחרי מצרים, הים, סיני וארבעים שנה של תלונות, המילה שהתורה מסתפקת בה למשה היא עבד. לא מלך, לא אדון, ואפילו לא נביא, אף שחמישה פסוקים אחר כך הפרק ימדוד כל נביא שבא אחריו לפיו. השני הוא הבעיה המתבקשת, ורש״י שואל אותה במילים האלה בדיוק: אפשר משה מת וכתב וימת שם משה? הוא נותן שתי תשובות ואף אחת מהן אינה התחמקות. או שיהושע כתב מכאן ואילך, או שה׳ הכתיב את השורות האלה ומשה כתב אותן בעצמו, בדמע. שתי התשובות מודות בקושי במקום להחליק עליו, וזה יותר ממה שרוב הספרים מצליחים לעשות בעניין העמוד האחרון שלהם.

על פי ה׳ הוא ניב רגיל - בבמדבר המחנה נוסע וחונה על פי ה׳, לפי דברו. רש״י קורא אותו כאן נגד הניב, כפשוטו: בנשיקה, ולוקח את פי כפה ולא כציווי. זו אינה הערה סנטימנטלית אלא טענה על סוג המיתה, כזו שמגיעה במגע ולא בגזרה. התואר עבד ה׳ עושה עבודה קרובה, והספרי חוסם את הקריאה השגויה המתבקשת עוד לפני שהיא מתחילה: לא בגנותו של משה הכתוב מדבר אלא בשבחו, שכך נקראים הנביאים הראשונים. מכאן ואילך זה נעשה כינויו הקבוע לאורך כל ספר יהושע, כאילו הקידום האחרון שהטקסט מעניק לו מצביע כלפי מטה. על אותו פסוק שואל רש״י כיצד יכול היה משה לכתוב וימת שם משה, ומציג את שתי העמדות: עד כאן כתב משה ומכאן ואילך כתב יהושע, ורבי מאיר - רבי שמעון בבבא בתרא טו ע״א, אף שמקורו האחר של רש״י, ספרי דברים שנז, נוקב אף הוא ברבי מאיר - משיב שאי אפשר לספר תורה שיהיה חסר דבר, אלא הקב״ה אומר ומשה כותב בדמע. אבן עזרא נוקט את העמדה הראשונה ודוחף אותה אחורה עוד: אצלו ידו של יהושע מתחילה לא בפסוק הזה אלא בראש הפרק, מן ויעל משה.

מישהו קובר את משה בגיא במואב, והתורה לעולם אינה אומרת בדיוק היכן. איש מעולם לא מצא את הקבר. התורה גם אינה נוקבת בשם מי שחפר אותו, אבל לפי הדרך שהמשפט בנוי, נשמע שה׳ עשה זאת בעצמו. זה הדבר האחרון שהתורה מספרת לנו שה׳ עושה: לדאוג למישהו שכבר לא יכול לדאוג לעצמו.

לכל מייסד יש קבר. למשה אין, והפסוק מתאמץ להטיח את זה - הוא מוסר לכם את הגיא, את הארץ ואת נקודת הציון שממול, ואז אומר לכם שאיש אינו יודע את המקום. רש״י אומר שהקבר עמד שם מוכן מששת ימי בראשית, מול בית פעור, כדי לכפר על מה שעשו ישראל בפעור, כך שהאיש שטען למענם בחייו ממשיך לטעון למענם מלמטה. הגמרא בסוטה מספרת שהשלטון הרומי שלח אנשים מן החיל שבבית פעור למצוא אותו: העומדים למעלה ראו אותו למטה, והעומדים למטה ראו אותו למעלה. מה שלא תעשו מן הסיפור הזה, עניינו אינו מסתורי. קבר שאפשר למצוא נעשה מקום שאנשים מתפללים אליו. את זה עשו כך שאי אפשר למצוא.

לויקבור אותו אין נושא מפורש. רש״י מספק אחד: הקדוש ברוך הוא בכבודו, בעקבות סוטה יד ע״א - ואז מביא את רבי ישמעאל, שמנתח את אותו כחוזר אל עצמו, הוא קבר את עצמו, אחד משלושה מקומות שרבי ישמעאל קרא בהם את הכינוי המוסב כך, לצד יביא אותו של הנזיר והשיאו אותם עוון אשמה. על מול בית פעור אומר רש״י שהקבר הוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור, ומונה אותו בין הדברים שנבראו בין השמשות בערב שבת הראשונה. סוטה יג ע״ב עושה מן הדיוק של הפסוק עצמו את הבדיחה: רבי ברכיה קורא לזה סימן בתוך סימן - הגיא, הארץ, נקודת הציון - ואפילו הכי, ולא ידע איש. רבי שמלאי, בדף שאחריו, לוקח את אותה עובדה עצמה כחתימה המבנית של התורה - תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים: היא נפתחת בה׳ המלביש את אדם וחוה ונחתמת בה׳ הקובר את משה. הפועל האחרון בחייו של משה בתורה הוא פועל שנעשה בו.

אחרי משה היו עוד נביאים רבים, אבל אף פעם לא אחד כמוהו. התורה אומרת שה׳ הכיר אותו פנים אל פנים, כמו שמדברים עם מישהו שעומד ממש מולכם. נביאים אחרים קיבלו חלומות ומראות בלילה. משה יכול היה פשוט לדבר, מתי שהיה צריך.

זו לא רק מחמאה, אלא כלל מחייב. ספורנו אומר שמפני שאף נביא מאוחר יותר לא הגיע לדרגתו של משה, אין לשום נביא סמכות להוסיף על התורה או לשנות בה. המשפט סוגר את הדלת אחרי משה במכוון. יש כאן גם קריאה חדה יותר. הספרי נאחז במילה אחת, בישראל, ואומר: בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם - ומיהו, בלעם בן בעור. זו טענה לא נוחה באמת, והחלק המעניין הוא מה הספרי סבור שהיה ההבדל ביניהם. תשובתו נוגעת לשליטה: בלעם ידע מי מדבר אליו ומתי זה יקרה, ומשה לא - הנביא הגדול יותר הוא זה שיש לו פחות מה לומר בעניין.

רש״י מפרש אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים שהיה לבו גס בו - משה היה נינוח עמו ומדבר אליו בכל עת שרצה - ושתי ראיותיו הן בדיוק המקומות שבהם משה פותח את השיחה: ועתה אעלה אל ה׳ אחרי העגל, ועמדו ואשמעה מה יצווה לכם בעניין פסח שני. ההבחנה נוגעת לשאלה מי יוזם. ספורנו מסיק את המסקנה ההלכתית: הואיל ולא הגיע נביא לדרגתו של משה, אין נביא רשאי לחדש דבר מכאן ואילך, ולכן הפסוק הזה מתפקד כחותם על סמכות התורה ועומד מאחורי העיקר השביעי והתשיעי של הרמב״ם. ספרי דברים שנז קורא את התוספת בישראל בדקדקנות - בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ואיזה זה, זה בלעם בן בעור - ואז מקדיש את אורכו להבדל בין השניים. שימו לב גם לפועל: ולא קם הוא דיווח על מה שלא אירע לאורך זמן, משפט הנכתב ממרחק כלשהו אחרי המאורעות - בדיוק התכונה של הפרק הזה שאבן עזרא משיב עליה בלד, א, אף שהראיות שהוא נוקב בהן שם הן הפעלים ויראהו, ויאמר ויקבור ולא זה.

התורה מזכירה לנו מה משה עשה: האותות והמופתים במצרים, מול פרעה וכל עבדיו וכל ארצו. זו הפעם האחרונה שהתורה מספרת את סיפור היציאה ממצרים, והיא מספרת את כולו במשפט אחד.

שימו לב למילה עבד פעמיים בחמשת הפסוקים האלה. בפסוק ה משה הוא עבד ה׳. כאן לפרעה יש עבדיו. אותו שורש, שני סידורים שונים לגמרי של חיים. מצרים היא מקום שבו אנשים שייכים לאדם. התואר של משה אומר שהוא שייך לה׳, וזו הגרסה של השירות שהתורה מקדישה ארבעה ספרים לטעון שהיא אותו דבר כמו חירות. המילה שנבחרה להספד של משה היא המילה למה שהוא נשלח לחסל.

אוצר המילים כאן - האותות והמופתים, ובפסוק הבא היד החזקה והמורא הגדול - הוא אוצר המילים של דברים כו, ח, ההצהרה הנאמרת בהבאת ביכורים והמורחבת באריכות בהגדה: ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. שם המעשים שייכים לה׳. כאן אותם ארבעה מונחים נאספים ונתלים על משה, אך התחביר אינו מניח להם להשתחרר: אשר שלחו ה׳ לעשות. ה׳ שולח, משה עושה, וההספד לעולם אינו מניח לחצי השני לעמוד לבדו. מולו, עבדיו של פרעה עונים לעבד ה׳ שבפסוק ה. השורש עי״ן בי״ת דל״ת ממסגר את ההספד כולו, והוא השורש של העבדות ושל העבודה כאחת.

המילים האחרונות ממש של כל התורה הן לעיני כל ישראל - מול העיניים של כל ישראל. חכמינו שאלו מה משה עשה מול עיני כולם שהתורה רוצה שייזכר אחרון, והתשובה שלהם מפתיעה: הוא שבר את שני לוחות האבן כשירד מן ההר וראה את עגל הזהב. וה׳ הסכים איתו. התורה נגמרת בזכירת היום שבו משה שבר את הלוחות למען העם שעמד מולו.

שלוש המילים האחרונות של התורה הן לעיני כל ישראל, והן נשארות תלויות - לעיניהם הוא עשה מה? רש״י משיב במעשה האחד שהייתם מצפים שספר ישאיר מחוץ למשפט החותם של עצמו: משה שבר את הלוחות. הוא מפנה לדברים ט, יז, ואשברם לעיניכם, ומוסיף שהסכימה דעתו של הקב״ה לדעתו. חשבו לרגע על סיום כזה. השבח האחרון של התורה לדמות הגדולה שבה הוא שהוא השמיד פעם את הדבר שעליו היא נכתבה לראשונה, מפני שהאנשים שעמדו מולו היו חשובים יותר מן החפץ שבידיו.

רש״י מחלק את הפסוק לשלושה. היד החזקה - שקיבל את התורה בלוחות בידיו. המורא הגדול - הנסים והגבורות במדבר הגדול והנורא. ואז לעיני כל ישראל: שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב״ה לדעתו. הפסוקית האחרונה נשענת על ריש לקיש בשבת פז ע״א, שקורא את אשר המיותר לכאורה שבאשר שברת כהסכמה: יישר כוחך ששיברת. שווה לנקוב בתוצאה בפשטות. לפי הפשט לעיני כל ישראל פשוט מתאר את רשימת האותות והמופתים שלפניו, ואבן עזרא נוהג בו כך בכך שהוא עובר על הביטוי בשתיקה ומפרש רק את שלפניו - היד החזקה כנפלאות שעל הים, המורא הגדול כמעמד סיני, וזו כבר חלוקה אחרת של הפסוק מזו של רש״י, ושונה שוב מזו של הספרי, הקורא בשניים את מכת בכורות ואת קריעת הים. לפי קריאתו של רש״י שלוש המילים האחרונות של התורה מכבדות את הרגע שבו משה השמיד את הלוחות, והן עושות זאת באותה מילה עצמה, לעיני, הקושרת את ההספד בחזרה לדברים ט, יז. הספר נגמר בעברו הרחוק של הירדן, מעל קבר שאיש אינו יכול למצוא, בשבח לאדם ששבר את המהדורה הראשונה שלו עצמו.