משה על הר נבו

משה רבנו עולה מערבות מואב אל הר נבו, אל הפסגה שמול יריחו. שם הקב״ה מראה לו את כל הארץ: את הגלעד עד דן, את כל נפתלי, את ארץ אפרים ומנשה, את כל ארץ יהודה עד הים המערבי, ואת הנגב ובקעת יריחו, עיר התמרים, עד צוער.

וַיַּרְאֵהוּ ה׳ אֶת־כָּל־הָאָרֶץ

דברים ל״ד:א׳

הקב״ה אומר לו: זו הארץ שנשבעתי לאברהם, ליצחק וליעקב שאתן אותה לצאצאיהם. נתתי לך לראות אותה במו עיניך, אבל לא תעבור לשם. התורה לא מביאה כאן אף מילה מפי משה.

הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר

דברים ל״ד:ד׳

ושם, בארץ מואב, מת משה. התורה קוראת לו כאן עבד ה׳, ואומרת שמת על פי ה׳. קבורתו הייתה בגיא בארץ מואב, מול בית פעור, ועד היום איש לא יודע את מקום קברו.

וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד־ה׳

דברים ל״ד:ה׳

כשמת היה משה בן מאה ועשרים שנה. עיניו לא נחלשו, וכוחו לא עזב אותו. בני ישראל בכו עליו בערבות מואב שלושים יום, ואז תמו ימי הבכי והאבל על משה.

וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־מֹשֶׁה

דברים ל״ד:ח׳

יהושע בן נון היה מלא רוח חכמה, כי משה סמך את ידיו עליו. בני ישראל הקשיבו לו ועשו כפי שציווה הקב״ה את משה. והתורה מעידה: מאז לא קם בישראל נביא כמו משה, שה׳ הכיר אותו פנים אל פנים.

כִּי־סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת־יָדָיו עָלָיו

דברים ל״ד:ט׳