אהיה אשר אהיה

משה מדמיין את עצמו נכנס למצרים ועומד מול כל האנשים. הוא חושב לעצמו: הם ישאלו אותי מי שלח אותי. הוא רוצה שתהיה לו תשובה מוכנה כבר עכשיו, לפני שהוא יוצא לדרך.

למה שיהיה אכפת לאנשים שהם עבדים כבר דורות שלמים מה שמו של מי ששלח את משה? מפני ששם הוא דבר שאפשר לבדוק. משה לא מנסה כאן למשוך זמן; הוא מבקש משהו ממשי שיוכל להביא לאנשים שיש להם כל סיבה שבעולם לחשוד בבשורה טובה ובמי שמביא אותה. ושימו לב: הוא לא שואל מה יגיד לפרעה. הוא שואל מה יגיד לעם שלו.

משה מעמיד את הקושי כקושי של העם ולא כקושי שלו עצמו, ואחרי שקודם לכן אמר ״מי אנוכי״, כדאי לשים לב להיפוך הזה. השאלה מַה־שְּׁמוֹ אינה בקשה לפרט מידע חסר; שם בלשון התורה אינו תווית אלא תיאור של הדרך שבה מכירים כוח ופוגשים אותו, ולכן השאלה היא בעצם באיזו מידה ממידותיו של הקב״ה משה נשלח אליהם. יש מפרשים שקוראים אותה בדיוק כך: העם לא ישאל לשמו כדי לדעת איך קוראים לו, אלא כדי לדעת איך הקב״ה מעורב בגורלו: האם זה אלוקי ההבטחות הרחוקות, או אל שפועל כאן ועכשיו? גם את נוסח הפתיחה שלו בוחר משה בזהירות, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם, וקושר בכך את המסר שלו לזיכרון שכבר קיים אצל העם, ולא להתגלות שרק הוא עצמו ראה.

הקב״ה נותן למשה תשובה שהיא בעצם הבטחה גדולה: אני אהיה שם איתכם. ואז הוא אומר למשה להגיד לאנשים שמי ששלח אותו אליהם הוא זה שיהיה איתם.

הדבר המוזר ביותר בתשובה הזאת הוא שאין כאן שם עצם בכלל. אֶהְיֶה הוא פועל בלשון עתיד, כלומר ״אני עתיד להיות״, ולכן השם עצמו אומר שמשהו עוד לפנינו. רש״י מפרש אותו כך: אהיה עמם בצרה הזאת, ואהיה עמם גם בצרות שיבואו אחריה. זו אינה הבטחה שהחיים ייעשו קלים; זו הבטחה שאף פעם לא תהיו לבד, וזה דבר אחר לגמרי, וגם יציב הרבה יותר להישען עליו.

כל התשובה בנויה על השורש ה-י-ה בגוף ראשון בלשון עתיד, והכפילות אֲשֶׁר אֶהְיֶה מסרבת להתקבע בפירוש יחיד. רש״י, בעקבות המדרש, מפרש: ״אהיה עמם בצרה זו, אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכויות״. ומייד הוא מוסיף שמשה השיב שדי לעם בצרה שהוא נתון בה עכשיו, ולכן קיצר הקב״ה את המסר למילה אחת, אֶהְיֶה. הרמב״ם, במורה נבוכים, קורא את הצירוף קריאה עיונית: מציאותו של ה׳ אינה תכונה שנוספת עליו אלא עצם מהותו, ולכן התיאור האמיתי היחיד שהולם אותו הוא שהוא המצוי. שתי הקריאות לא באמת סותרות זו את זו: האחת שומעת כאן הבטחה של ליווי, והאחרת אמירה על ההוויה עצמה. ובכל זאת הן מושכות את הפסוק לכיוונים שונים, והלשון סובלת את שתיהן, כי פועל בלשון עתיד הוא גם פתוח וגם אישי.

הקב״ה מוסיף עוד משפט שמשה יגיד לעם: אני אותו אלוקים שהסבים שלכם הכירו, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב. שום דבר לא נשכח, ושום דבר לא נעצר.

הקב״ה אומר אֱלֹהֵי שלוש פעמים נפרדות, ולא ״אלוקי אברהם, יצחק ויעקב״ בנשימה אחת. כל אחד מהם הכיר את הקב״ה בדרך שלו, ואף אחד מהקשרים האלה לא בוטל בגלל זה שבא אחריו. אם הרגשתם פעם שהיהדות של הסבים שלכם היא שלהם ולא באמת שלכם, הפסוק הזה עונה על כך בשקט: השרשרת נמשכת עד אליכם, ויש לכם ״אלוקי״ משלכם, לא העתק של מישהו אחר.

שני שמות עומדים כאן זה לצד זה. אֶהְיֶה מצביע קדימה, אל מה שעוד יקרה; השם בן ארבע האותיות, ועמו אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם, מצביעים אחורה. כך מתברר שמי שיגאל את העם הוא מי שכבר הבטיח לו, והיציאה ממצרים נעשית פירעון של חוב ישן ולא התחלה חדשה לגמרי. רש״י מפרש את סוף הפסוק כהבחנה בין הכתיבה לקריאה: זֶה־שְּׁמִי, איך השם נכתב, וְזֶה זִכְרִי, איך הוא נהגה בפה. הוא מביא גם את המסורת שהמילה לְעֹלָם כתובה כאן חסר, כמו לְעַלֵּם, להעלים, כדי שלא ייקרא השם ככתבו. הפירוש הזה הופך את הפסוק למקור של מה שאנחנו נוהגים בכל פעם שמזכירים את השם בתפילה. שלוש הפעמים של אֱלֹהֵי שמורות בברכה הראשונה של תפילת העמידה, ולכן הפסוק הזה עולה על שפתיכם כמה פעמים בכל יום, בדרך כלל בלי ששמים לב.