קדושים תהיו

הקב״ה מדבר קודם עם משה, ונותן לו מילים למסור הלאה. משה לא שומר אותן לעצמו. כל מילה כאן היא בשביל כולם, כדי שיגידו אותה בקול לכל העם.

למה התורה חוזרת שוב ושוב על אותה נוסחה, ״וידבר ה׳ אל משה לאמור״? המילה האחרונה, לֵּאמֹר, פירושה בערך ״כדי לומר״: המילים אינן אף פעם רכוש פרטי של משה, הוא מקבל אותן כדי שיוכל למסור אותן הלאה. וכאן זה חשוב במיוחד, כי בפסוק הבא הוא נשלח לא אל הכהנים אלא אל העם כולו.

הנוסחה הזאת שגרתית בספר ויקרא, אבל כאן היא מוצבת לפני הוראה ששוברת את התבנית של כל מה שמסביבה. חלק גדול מן הספר מופנה אל אהרן, אל בניו ואל הכהונה, ואילו הפסוק הזה מופנה אל כל העדה. המילה לֵּאמֹר מתפרשת בדרך כלל במובן ״כדי לומר״: משה מקבל את הדברים כשליח שנושא אותם, ולא כבעלים שלהם. כשקוראים את פסוק א ואת פסוק ב יחד רואים שהתורה קודם מעמידה את שרשרת המסירה הרגילה, ואז מרחיבה את קהל השומעים בקצה השני שלה עד כמה שאפשר להרחיב.

את המשפט הזה כולם היו צריכים לשמוע, ולכן משה אמר אותו לכל המחנה ביחד: היו קדושים. להיות קדושים זה להיות אנשים שהקב״ה שמח לראות, בדברים הרגילים של כל יום, ולא רק במקומות מיוחדים.

אם הקב״ה קדוש, ואנחנו ודאי לא כמוהו, מה בעצם פירוש ״קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי״? לרמב״ן יש כאן תשובה שכדאי לעצור אצלה: אדם יכול לקיים כל כלל וכלל בתורה ועדיין להיות חמדן, גס ולא נעים להיות לידו. הוא קורא לאדם כזה נבל ברשות התורה. לפי הרמב״ן, הקדושה אינה עוד רשימה של איסורים, אלא הדרך שבה אתם נוהגים בתוך מה שכבר מותר לכם.

רש״י, שקורא את הפסוק על רקע פרק י״ח, מפרש קְדֹשִׁים תִּהְיוּ במובן היו פרושים - פרושים דווקא מן העריות שנמנו שם זה עתה; כל מקום שיש בו גדר ערווה, יש בו גם קדושה. הרמב״ן חולק על הקריאה הזאת, טוען שהיא צרה מדי מכדי להכיל את הציווי, ומציע את ההרחבה המפורסמת שלו: אדם יכול לשמור כל איסור ואיסור, לאכול ולשתות ולדבר בתוך גבולות הדין, ועדיין להיות נבל ברשות התורה. אצלו הקדושה היא ציווי כללי של ריסון ועידון בתוך המותר. על סופו של הפסוק מוסיף רש״י פירוש חד ובלתי צפוי: אם אתם מקדשים את עצמכם, מעלה אני עליכם כאילו קידשתם אותי. שימו לב גם שהציווי כולו נאמר בלשון רבים: זו קדושה שהציבור כולו שותף לה, ולא עלייה פרטית של יחיד.

הדוגמה הראשונה לקדושה היא לא משהו שקורה במשכן. היא אימא ואבא שלכם, והשבת - ממש בתוך הבית שלכם, בכל שבוע ושבוע מחדש.

למה דווקא האם נזכרת כאן ראשונה, כשבעשרת הדיברות האב נזכר ראשון? רש״י מפרש שכל אחד משני הפסוקים דוחף דווקא אל הצד שקשה יותר: ילד נוטה לפחד מהאב ולהיות משוחרר יותר מול האם, ולכן הכיבוד פותח באב והיראה פותחת באם. גם השבת לא נכתבה כאן לידם במקרה. רש״י מעיר שאם הורה אומר לכם לחלל שבת, אין שומעים לו, כי גם אתם וגם הוריכם חייבים בכבודו של הקב״ה.

הפסוק נוקט תִּירָאוּ, יראה, במקום ״כבד את אביך ואת אמך״ שבשמות כ׳, וחז״ל מבחינים ביניהם: כיבוד הוא שירות פעיל, ויראה היא ההימנעות מלשבת במקומו של ההורה או לסתור את דבריו. רש״י, על יסוד קידושין, מסביר את היפוך הסדר - אם לפני אב כאן, אב לפני אם שם - כתיקון שהתורה עושה לחוסר האיזון שילד מביא מטבעו לכל אחת משתי החובות. גם הסמיכות לשבת נקראת כהגבלה: סמכות ההורים אמיתית, אבל אינה מגיעה עד כדי ביטול מה שציווה הקב״ה, שהרי ההורה והילד עומדים תחת אותה סמכות עצמה - וזה בדיוק מה שקובעות מילות הסיום. שימו לב גם למעבר מן היחיד אִישׁ אל פעלים ברבים: כל יחיד ויחיד מצווה, אבל הציווי מוטל על העדה כולה בבת אחת.

אל תפנו אל פסלים קטנים שאנשים עשו בעצמם, ואל תחשבו שהם אלים. הם לא יכולים לעשות שום דבר. יש אחד שברא את הכול, ורק אליו אנחנו פונים.

למה עבודה זרה מופיעה כאן, מייד אחרי הורים ושבת? מפני שהרשימה אינה מסודרת לפי גודל הדרמה - היא תמונה של חיים שלמים. כדאי לשים לב לפועל עצמו: אל תפנו אליהם בכלל. רש״י מעיר שהדברים האלה מתחילים כאלילים, כאין וכאפס, ושדווקא הפנייה אליהם, תשומת הלב שאתם ממשיכים לתת להם, היא שמעלה אותם בסוף לדרגת אלוהות. זה תיאור די מדויק של הדרך שבה כל דבר משתלט על חיים.

רש״י קורא את המילה אליל כקשורה למילה אַל, לא־כלום - דבר שנחשב לאפס - ומתאר רצף: בתחילה הם אינם כלום, אבל אם פונים אחריהם מגיעים בסוף לעשות מהם אלוהות, ומכאן המעבר בפסוק מן הפנייה אל העשייה. האיסור מכוון אפוא אל תשומת הלב עוד לפני שהוא מכוון אל המעשה עצמו. על המילה לָכֶם מעיר רש״י שאין עושים אותם לא לאחרים ולא על ידי אחרים עבורכם, וכך נסגרת גם פרצת השליחות. הפסוק בא מייד אחרי הורים ושבת ומשלים שלישייה קטנה: הסמכות שנולדתם לתוכה, הזמן שאתם חיים בו והחפצים שאתם עלולים להתפתות לעבוד להם. כל אחד משלושתם חתום באותה הכרזה עצמה: ״אני ה׳ אלוקיכם״.