ואהבת לרעך כמוך

אם אתם רואים מישהו שצריך עזרה - ילד שנפל, מישהו שפוגעים בו, מישהו שהלך לאיבוד - אסור לכם לעבור הלאה. גם לעמוד בצד ולא לעשות כלום זה כמו לעבור הלאה. עזרו, או רוצו לקרוא למישהו שיכול לעזור.

מה מחפשת הרכילות באותו פסוק שמדבר על דם של אדם? מפני ששתיהן דרכים לעמוד מן הצד: אחת בפה ואחת ברגליים. רש״י קורא את החצי השני כפשוטו לגמרי: אם חברכם טובע בנהר, או שחיה רעה או שודדים באו עליו, אסור לכם להמשיך ללכת. זו המצווה שהופכת את ״זו לא הבעיה שלי״ לעבירה של ממש, ולכן הרמב״ם מציב אותה בהלכות רוצח ולא בהלכות גמילות חסדים.

רש״י, בעקבות סנהדרין ע״ג ע״א, קורא את ״לֹא תַעֲמֹד עַל־דַּם רֵעֶךָ״ כחובת הצלה: הרואה את חברו טובע בנהר, או חיה רעה ושודדים באים עליו, מחויב להצילו. הרמב״ם פוסק זאת בהלכות רוצח, ומכאן שהעמידה מנגד מול סכנה נמדדת בקנה מידה של שפיכות דמים ולא של צדקה. הצירוף עם ״רָכִיל״ באותו פסוק אינו מקרי: הרכילות הורסת אדם לאט לאט, מדרגה לדרגה, בזמן שכולם עומדים מסביב ומסתכלים, והשורש ר־כ־ל הוא שורשו של רוכל, סוחר שנושא סחורה מדלת לדלת. שני חצאי הפסוק גם יחד מתארים חברה שהנזק עובר בה בחופשיות מפני שאיש אינו מתערב. הוא נחתם ב״אני ה׳״, החתימה שהפרק מצמיד לחוקים שאכיפתם אינה בידי בית דין אנושי.

גם לכעוס על מישהו בשקט, בפנים, זה אסור. אם חבר עשה משהו לא בסדר, אמרו לו את זה בעדינות, כששניכם לבד. עדיף להגיד מאשר לשמור בלב ולהתרחק ממנו בלי שהוא בכלל יודע למה.

אם מישהו פגע בכם, האם עדיף לשתוק ולהמשיך להיות נחמדים? התורה אומרת שלא, וכדאי להבין למה: שנאה שנשארת בשקט רק גדלה, ומשפט אחד שנאמר בכנות יכול לסגור את כל העניין. אבל הרשות לדבר איננה רשות לתקוף. הרמב״ם מדייק בזה מאוד: להוכיח בעדינות, ביחידות, ולהבהיר שאתם אומרים את זה לטובתו של השני, ולא בשביל ההנאה שבלהיות צודקים. ההבחנה הזאת היא ההבדל בין תוכחה לאכזריות.

הרמב״ם (הלכות דעות ו׳, ה׳) מדגיש שהפסוק אוסר את השנאה ״בִּלְבָבֶךָ״, בלב פנימה, מפני שדווקא בשנאה המוסתרת עוסקת התורה, ולטינה שנאמרת בגלוי יש לפחות סיכוי להיפתר. הרמב״ן קושר את שני חלקי הפסוק זה לזה: התוכחה היא בדיוק התרופה לשנאה שבחלק הראשון, שכן הדיבור אל האדם עצמו הוא שמונע מן הטענה להשתקע בלב. הכפילות ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ״, מן השורש י־כ־ח, היא שנותנת לסיום הפסוק את דו־המשמעות שלו: רש״י קורא את ״וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא״ כגבול לתוכחה - אל תישאו חטא בכך שתביישו אותו ברבים; ויש הקוראים זאת דווקא כטעם לתוכחה - דברו, כדי שלא תישאו בעצמכם את חטאו. הרמב״ם בהלכות דעות פוסק שהתוכחה תיאמר בינו לבינו ובנחת, ומוסיף שאם ניתנה בדרך שמביישת את חברו, המוכיח עצמו עבר עבירה.

אתמול מישהו לא הסכים להשאיל לכם עיפרון. היום הוא מבקש את שלכם. התורה אומרת: השאילו לו, בלי להזכיר לו שאתמול הוא לא השאיל לכם. תנו לו כמו שהייתם רוצים שייתנו לכם.

מה בעצם ההבדל בין נקימה לנטירה? הדוגמה המפורסמת מחדדת את ההבדל בין שתי המילים. נקימה היא לסרב לו מפני שהוא סירב לכם. נטירה היא לתת לו ולהוסיף: ״הנה, אני לא כמוך״. השנייה נשמעת נדיבה ובעצם איננה, ובדיוק בגלל זה התורה מונה אותה בנפרד. ואז מגיע הפסוק שרבי עקיבא קרא לו ״כלל גדול בתורה״, והנוסח של הלל: ״מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. זו כל התורה כולה, והשאר פירוש, צא ולמד״.

ההמחשה של הספרא היא עדיין הברורה ביותר: נקימה היא לסרב להשאיל לחברכם את הקרדום מפני שהוא סירב להשאיל לכם את המגל; נטירה היא להשאיל ולומר ״ראה, אינני כמוך״. הנקימה עושה מעשה, הטינה רק זוכרת בקול רם, והתורה אוסרת את שתיהן כאחת. על ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ מקשה הרמב״ן שלבו של אדם אינו יכול לאהוב אחר ממש כשם שהוא אוהב את עצמו, וקורא לביטוי הזה לשון הפלגה; הוא מפרש את הלמ״ד החריגה של ״לְרֵעֲךָ״ כהוראה לרצות עבור חברכם כל טובה שאתם רוצים לעצמכם, ולא כדרישה לרגש זהה. רבי עקיבא מכריז שזה כלל גדול בתורה, ובן עזאי משיב שהפסוק המספר שאדם נברא בדמות אלוקים הוא כלל גדול ממנו - כבוד שאינו תלוי כלל במידה שבה אדם אוהב במקרה את עצמו. הנוסח של הלל בשבת ל״א ע״א מנסח את הדברים בשלילה ומוסר ללומד את כל השאר: צא ולמד.