ושבתה הארץ

הקב״ה מדבר אל משה בהר סיני, ההר שבמדבר. שימו לב איפה הם נמצאים: אין עדיין שדות, אין כרמים, אין בכלל ארץ. החוקים שבאים עכשיו הם על משהו שעוד אין להם בכלל.

התורה בדרך כלל לא טורחת לספר איפה ניתן חוק. כל חוק בוויקרא ניתן בסיני או במשכן, ולכן האמירה הזאת כאן נראית כמו מילים מיותרות. רש״י הופך את זה לשאלה המפורסמת של הפרשה כולה, ״מה עניין שמיטה אצל הר סיני?״, ומשיב שהמצווה הזאת מובאת כדוגמה: גם הכללים הגדולים שלה וגם האותיות הקטנות ניתנו בסיני, וכך גם כל שאר המצוות על פרטיהן.

רש״י פותח בשאלה מתורת כהנים: מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלוא כל המצוות נאמרו מסיני? התשובה היא ששמיטה מוצגת כאן כדגם - כשם שכללותיה ופרטותיה ודקדוקיה נאמרו כולם מסיני, כך נאמרו שם כל המצוות. אחר כך מוסיף רש״י ונראה לי, הסבר משלו לכוונת הספרא: שמיטת קרקעות אינה חוזרת ונשנית בדברי משה בערבות מואב, ומכאן שפרטיה נאמרו כבר בסיני; יוצא שהמילים בְּהַר סִינַי כאן מיותרות לכאורה, ולכן הן פנויות ללמד שכל ציווי וציווי ניתן בסיני על מלואו ורק נשנה אחר כך במואב. הפסוק הזה הוא אפוא אחד ממקורות ההוכחה הקלאסיים לתורה מסיני - כטענה על הפרטים הקטנים, ולא רק על ההתגלות הגדולה כשלעצמה.

כשתגיעו לארץ, לארץ עצמה תהיה שבת. לא אתם נחים מהשדה - השדה הוא זה שנח, וזה מה שכתוב. אפשר לדמיין שגם השדה מתעייף וגם הוא מקבל יום חופש. רק שהחופש שלו לא נמשך יום אחד אלא שנה שלמה.

שימו לב מי עושה כאן את הפעולה, מי הנושא של המשפט. לא כתוב שתניחו לארץ לנוח, אלא שהארץ תשבות. האדמה היא שמקיימת כאן את המצווה. וקוראים לזה ״שבת לה׳״, אותו נוסח שנאמר על היום השביעי. אבן עזרא מראה עד כמה זה מרחיק לכת: אסור להשאיר גר תושב שיזרע את השדה במקומכם, מאותה סיבה שאסור להשאיר אותו לעבוד בשבילכם בשבת. הוא עובד ברשותכם, ולכן זה עדיין השדה שלכם שנזרע.

הרמב״ן בונה את כל קריאתו על הצירוף ״שבת לה׳״. הוא מציין שהמקרא נוקט נוסח אחר במקומות אחרים - יהיה לכם שבתון בחג החודש השביעי (כג, כד), ושבת שבתון הוא לכם ביום הכיפורים (כג, לב), מנוחה שהיא לכם - ורק השבת השבועית והשנה הזאת נקראות שבת לה׳. מכאן הוא מוציא מה שהוא מכנה סוד גדול מסודות התורה: ששת ימי בראשית רומזים לתקופות העולם והשביעי לתקופה שכולה שבת, ומחזור שבע השנים חוזר על אותה תבנית ממש, כששנת השמיטה כנגד העולם הבא. לפי קריאתו, זו הסיבה שהעונש על הזנחת השמיטה הוא דווקא גלות: ״כל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא״, כלומר מי שכופר בשמיטה אינו מודה לא בבריאת העולם ולא בעולם הבא. כדאי לשים לב שהרמב״ן מייחס את הרמז לאבן עזרא, שדבריו כאן נחתמים במילים וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה. הערתו האחרת של אבן עזרא על הפסוק מעשית ולא מיסטית: אין ישראל רשאי להניח לגר תושב לזרוע בשביעית, כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת כי הוא ברשותנו. שימו לב גם לתנאי כִּי תָבֹאוּ: החוק חל רק מן הכניסה לארץ, והרמב״ם מביא את המילים האלה עצמן (הלכות שמיטה ויובל ד׳, כ״ה) כמקור לפסק ששמיטה נוהגת בארץ ישראל בלבד.

שש שנים זורעים זרעים בשדה, מקצצים ענפים בגפנים כדי שיגדלו טוב יותר, ואוספים את האוכל. שש שנים של עבודה חקלאית רגילה. החלק הזה מותר, והתורה אומרת את זה בקול רם, עוד לפני שהיא מבקשת להפסיק.

שתי עבודות שונות בשתי חלקות שונות: זריעה בשדה וזמירה בכרם. זה נשמע כמו תיאור, אבל יש לו תפקיד הלכתי. פסוק ד יחזור על שתי אלה בדיוק כאיסורים, ופסוק ה יוסיף קצירה ובצירה - ארבע מלאכות שנמנות אחת אחת בשמותיהן. הגמרא במועד קטן מסבירה למה התורה טרחה: זמירה היא בעצם סוג של זריעה ובצירה סוג של קצירה, ולכן הפירוט של ארבעתן מסמן בדיוק אילו מעשים גוררים את העונש המלא, ומשאיר כל עבודה חקלאית אחרת בשדה לדין דרבנן.

ארבעה פעלים חקלאיים עוברים לאורך הפסוקים האלה - זריעה וזמירה כאן בחיוב, ואחר כך כל הארבעה כאיסור בפסוקים ד-ה: שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור, את ספיח קצירך לא תקצור, ואת ענבי נזירך לא תבצור. מועד קטן ג, א מביאה את שני הפסוקים האלה ושואלת למה נכתב הזוג הזה בכלל, שהרי זמירה בכלל זריעה היא, שכן עניינה להצמיח את הגפן, ובצירה בכלל קצירה. התשובה היא ששתי התולדות האלה נאמרו בפסוק במפורש כדי ללמד שרק ארבע המלאכות האלה הן שחייבים עליהן מלקות בשנה השביעית, ואילו כל עבודה חקלאית אחרת באותה שנה - השקיה, זיבול, עידור - אסורה מדרבנן בלבד, והפסוק אינו משמש לה אלא אסמכתא. גם פסוקית שש השנים אינה רקע סיפורי: התורה נותנת למלאכה המותרת מסגרת זמן וגבול, בדיוק כפי שששת הימים מקבלים גבול ברור במצוות שבת. תְּבוּאָתָהּ, בסיומת הנקבה שבסופה, מפנה אחורה אל הָאָרֶץ שבפסוק הקודם ולא אל השדה או אל הכרם, ששניהם לשון זכר במקרא.

בשנה השביעית עוצרים. לא זורעים ולא מקצצים. אותן שתי עבודות מהפסוק הקודם, רק שעכשיו כתובה לפני כל אחת מהן המילה לא. שנה שלמה שבה חקלאי לא עובד בשדה.

הצירוף הוא שבת שבתון, וזו אינה מליצה ספרותית. התורה משתמשת בשתי המילים האלה בדיוק על השבת השבועית ועל יום הכיפורים - שתי המנוחות החמורות ביותר שיש. הצמדת השם הזה לשנה שלמה של אדמה מעמידה שדה בור בשורה אחת עם היום שבו שישה מכל עשרה יהודים בישראל עדיין צמים מתחילתו ועד סופו, וזו טענה חזקה הרבה יותר מכל דיבור על מחזור גידולים.

שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן היא נוסחת המנוחה החזקה ביותר בתורה. היא נאמרת על השבת השבועית, על יום הכיפורים - שבת שבתון היא לכם, ויקרא טז, לא - וכאן על הארץ. לרמב״ן אין פירוש משלו על הפסוק הזה, אבל ההנגדה שערך בפסוק ב נשענת בדיוק על הצמד הזה: של יום הכיפורים היא לכם, וזו לה׳. שני האיסורים חוזרים על שתי המלאכות המותרות של פסוק ג בשלילה: שש, ואז לעצור - צורתה של מצוות שבת עצמה. על מעמדה של השנה היום פוסק הרמב״ם (הלכות שמיטה ויובל י, ט) שבזמן שאין היובל נוהג בטלות כל ההלכות התלויות בו חוץ משביעית בארץ - ואף היא מדבריהם. הקריאה הזאת שנויה במחלוקת במפרשים, אבל היא הפסק שעליו נשענות רוב ההקלות המודרניות, שכן חיוב מדרבנן יכול לשאת מנגנונים משפטיים שחיוב מן התורה לא היה יכול לשאת.

יש צמחים שעולים לבד, מזרעים שנפלו על האדמה בשנה שעברה. אף אחד לא שתל אותם ואף אחד לא השקה אותם. מותר לאכול מהם, אבל אסור לצאת ולקצור אותם כמו בכל שנה אחרת, ולמלא את המחסן בזמן שכל האחרים עומדים ומסתכלים. האוכל הזה שייך לכולם.

זה הפסוק שיש בו העוקץ. הוא נשמע כמו איסור אכילה, אבל הוא לא. רש״י קורא את שני האיסורים כמכוונים אל האופן ולא אל האוכל עצמו: אל תקצרו אותו כדי להחזיק בו כשלכם, כמו בכל שנה אחרת, שהרי הוא הפקר לכול, ומרגע שהוא הפקר, גם אתם רשאים לקצור ממנו. השנה הזאת לא מרעיבה אתכם. היא לוקחת מכם את הבעלות.

רש״י מגדיר ספיח כצמיחה שעלתה מזרע שנשר בשעת הקציר הקודם, אפילו לא זרעתה - אפילו במקום שאיש לא זרע בו בכוונה. על לא תקצור הוא מדייק: להיות מחזיק בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכול. את נזירך הוא גוזר מן השורש נ־ז־ר, להבדיל ולמנוע: שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם. ועל לא תבצור: אותם אינך בוצר אלא מן המופקר. שני האיסורים נתלים אפוא בעמדת הבעלות ולא באכילה. זהו הגרעין ההלכתי של השנה והסיבה שהמנגנונים המודרניים פועלים כפי שהם פועלים: היתר המכירה נוגע לבעלות, אוצר בית דין נוגע לשאלה מי קוצר ובשביל מי, ואף אחד מהם אינו מנסה למנוע אכילה מאיש. הפסוק נחתם בשנת שבתון, צורה מקוצרת של הצירוף בפסוק הקודם.

עכשיו התורה אומרת בדיוק מי אוכל מהשדה: אתם, האנשים שעובדים אצלכם בבית, הפועלים שאתם משלמים להם וכל מי שגר אצלכם. כולם ברשימה אחת, אוכלים את אותו אוכל, משדה שבאותה שנה אינו שייך לאף אחד.

קראו שוב את הרשימה. בעל השדה נמצא בה, וגם העבד, וגם הפועל שמקבל שכר, וגם הגר שגר אצלכם, וכולם מסומנים באותה למ״ד קטנה. זו כל מהות השנה במשפט אחד: במשך שנים־עשר חודשים ההבדל בין האיש שהשדה שלו לבין האיש שהוא משלם לו נעלם, לפחות כשזה נוגע לאוכל. רש״י מוסיף שגם גויים אוכלים מן היבול הזה.

פירושו של רש״י על הפסוק הזה מלא במיוחד. ראשית, אף שהקצירה נאסרה, היבול עצמו לא נאסר, לא באכילה ולא בהנאה. האיסור הוא רק לנהוג בו כבעל הבית, שכן ״הכול יהיו שווים בה״. שנית, דרשה מתוך הצירוף המשונה שבת הארץ עצמו, מן הספרא: מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור - ממה שהונח לשבות אתה אוכל, ולא ממה שנשמר ונמנע מן הציבור. המשפט הזה הוא שהופך את ״השמור״ לקטגוריה הלכתית חיה בכל שמיטה מאז. שלישית, שהפסוק בשמות כג, יא, ואכלו אביוני עמך, היה עשוי להטעות שהיבול לעניים בלבד, ולכן בא הפסוק כאן ומונה את הבעלים ואת בני ביתו לצד העניים. ורביעית, על ולשכירך ולתושבך, בקצרה: אף הגויים. הרשימה נעה מעבד דרך שכיר אל תושב, מן הבית והחוצה, והפסוק הבא ייקח אותה אל מעבר לבית כולו.

הרשימה ממשיכה גם אחרי בני האדם. הבהמות שלכם אוכלות מהשדה באותה שנה, וגם חיות הבר שחיות בסביבה ולא שייכות לאף אחד. אף חיה לא צריכה לבקש רשות, וגם אף אדם לא, כי באותה שנה השדה פשוט לא שייך לאף אחד.

הרשימה התחילה בכם ומסתיימת בצבי שמעולם לא פגש אתכם. זה נראה כמו סיומת יפה לרשימה, אבל זה בעצם הציר של חוק שלם: חז״ל למדו מכאן שכל עוד חיית הבר עדיין מוצאת גידול מסוים בשדה הפתוח, מותר לכם להחזיק את אותו גידול בבית, וברגע שהוא נגמר לחיה שבחוץ, עליכם לבער אותו מן הבית. הזכות שלכם להחזיק את האוכל בבית נמדדת בדיוק לפי מה שנשאר בשדה לחיה שלא תפגשו לעולם.

הגמרא בפסחים (נ״ב, ע״ב) לומדת מן הסיפא הזאת את דין הביעור. רב חמא בר עוקבא בשם רבי יוסי בר חנינא: כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמה שבבית, כלה לחיה אשר בשדה כלה לבהמתך מן הבית. חיית הבר, שאינה חייבת לכם דבר ואי אפשר לצוות עליה, נעשית המידה ההלכתית לגישה שלכם עצמכם אל האוכל; אותה סוגיה גם מחלקת את הארץ לשלושה אזורים לעניין ביעור, על פי המסורת שאין חיה שביהודה אוכלת מפירות הגליל. וכאן נכנס לתמונה גם ספר החינוך. שורש הטעם אצלו הוא האמונה בעולם מחודש - לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו עניין חידוש העולם - שהרי הקב״ה ברא את העולם בשישה ימים ונח בשביעי, וכך שש שנים ושביעית. ההפקר, הוא מוסיף, בא כדי שיזכור אדם שאין הארץ מוציאה את יבולה בכוחה ובסגולתה שלה. ואחר כך שתי תועלות נוספות: שהשנה קונה לאדם מידת הוותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקווה אל הגמול; ושאדם ובני ביתו שהתרגלו כל חייהם להפקיר צמיחה של שנה שלמה לא ייאחזו לעולם בקמצנות או בביטחון רופף. טעמו של הרמב״ן קוסמולוגי, ואילו טעמו של החינוך נוגע בעיקר באופיו של האדם המקיים אותה - והפסוק הזה, שנחתם בחיה בשדה, משרת את שניהם.