ביום הזה יכפר

הנה התאריך שהתורה נותנת: החודש השביעי, והיום העשירי בו. שני דברים קורים בו. אף אחד לא עובד - לא בני ישראל, וגם לא האנשים שבאו ממקום אחר כדי לגור אצלם בארץ. וכולם מענים את עצמם - המבוגרים לא אוכלים ולא שותים במשך יום שלם. ילדים לא חייבים לצום, אבל ילדים גדולים יותר מתאמנים לפעמים וצמים חלק מן היום. התאריך הזה קבוע, ולכן היום הזה חוזר בדיוק באותו זמן בכל שנה ושנה, גם אם מישהו לא מרגיש מוכן אליו.

למה הפסוק לא אומר פשוט אל תאכלו? הוא אומר תענו את נפשותיכם, וזה מוזר, כי התורה בדרך כלל מדייקת מאוד במה שהיא אוסרת. דווקא מן העמימות הזאת יצא צום שיש בו כמה איסורים ולא איסור אחד: משנה יומא מונה שישה דברים - אכילה, שתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה - וחז״ל למדו את כולם מן הביטוי הזה. אבן עזרא אינו נשען על המסורת בלבד; הוא מוכיח זאת מדרך השימוש במילה במקומות אחרים בתנ״ך, שבהם נפש מעונה היא נפש רעבה. שימו לב גם מי בפנים ומי בחוץ. הגר, הזר שגר בתוככם, חייב באיסור המלאכה. לדעת אבן עזרא אין מחייבים אותו לצום.

היום מזוהה במספר בלבד - החודש השביעי, והיום העשירי בו - וכל התוכן ההלכתי של הצום טמון בשתי מילים, תְּעַנּוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם. אבן עזרא קובע את משמעותן בדרך לשונית, מן המקרא עצמו, ולא מכוח המסורת לבדה: מכיוון שישעיהו כותב ותתענג בדשן נפשכם, העונג הוא ההפך של העינוי; ונפש נענה תשביע עומד אצלו במקביל לפסוק ותפק לרעב נפשך, ומכאן שנפש מעונה היא נפש רעבה. אחר כך הוא מודה במה שמובן מאליו - ואחר שיש לנו קבלה אין צורך לחפש - ומכאן שהראיות מלכתחילה נבנו בשביל מי שאינו מקבל את המסורת. הכלל שלו נאמר בלי סייג: כל עינוי שימצא במקרא דבק עם נפש הוא הצום. רמב״ן מזכיר אותו בשמו - כבר באר רבי אברהם - ומוסיף את המניע הפולמוסי שמאחורי הדרך הזאת: לסתום פיהם של הקראים, שאצלם ראיה מן הכתוב עצמו ולא מדברי חכמים היא הראיה היחידה שמתקבלת. משנה יומא ח, א מונה את מה שהיום הזה אוסר - אכילה, שתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, שישה הנספרים כחמישה משעה שאכילה ושתייה נמנות יחד - אף שמלאכת הדרשה של כל אלה מן הביטוי הזה שייכת לגמרא ולא למשנה עצמה. על האזרח והגר פוסק אבן עזרא בלשון חדה למדי: לא נעזבנו לעשות מלאכה - אין מניחים לו לעבוד, אבל אין כופים אותו לצום. האיסור חל על הגר במלואו; העינוי אינו מוטל עליו כלל.

הפסוק הזה הוא כל הסיבה ליום הזה. בו מנקים מהאדם את הדברים הרעים שהוא עשה, בדיוק כמו בוץ שנשטף מהידיים. הסתכלו טוב טוב על המילה האחרונה שבו. בכל שאר הפסוק עושים משהו בשבילכם - מכפרים עליכם, מטהרים אתכם - ובסוף דווקא אתם אלה שנעשים טהורים. זה לא קורה לכם בלי שתשימו לב.

האם תאריך בלוח השנה יכול לטהר אדם? זה נשמע חשוד, וגם לחכמים זה לא היה נוח. המשנה במסכת יומא אומרת במפורש: ״האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר, אין יום הכיפורים מכפר״. ורבי אלעזר בן עזריה לומד גבול חד מן המילים שלפניכם: ״מכל חטאתיכם לפני ה׳״. רק מה שבינכם לבין הקב״ה, ולא יותר מזה. מה שעשיתם לאדם אחר אינו נכלל בכפרה הזאת, עד שתלכו אל אותו אדם ותתקנו איתו את מה שקרה. ומכאן שהדבר הקשה ביותר ביום הזה איננו הצום.

הדקדוק הוא שמעמיד את כל הוויכוח. יְכַפֵּר בא בלי נושא מפורש; עֲלֵיכֶם ואחריו אֶתְכֶם עושים אתכם מושא לאורך כל הפסוק; ורק המילה האחרונה, תִּטְהָרוּ, הופכת אתכם לנושא המשפט. אבן עזרא ממלא את החסר הזה במילה אחת - הכהן - ומעיר שזו הסיבה שהמפרשים מסבירים כך את השעיר שבפסוק י, יעמד חי לפני ה׳ לכפר עליו: עצם העמדתו שם היא הכפרה, כי העמדתו היא כפרה. הרמב״ם קורא את אותה רישא להפך: בהלכות תשובה א, ג הוא מביא את כי ביום הזה יכפר עליכם כמקור לכך שעצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים, לחוזרים בתשובה. ספורנו מחזיק בשתי הקריאות גם יחד והופך אותן לשני שלבים: הכהן בעבודתו רק מכפר, וכפרה אצלו היא הקטנת החטא והכנתו לקבל סליחה, ואילו השגת הטהרה והסליחה הגמורה נעשית לפני ה׳ לבדו, בוידוי ותשובה, שהרי רק הקב״ה יודע אם הווידוי והתשובה אמיתיים. זו ההבחנה שהפסקה כולה נשענת עליה, וזו הסיבה שהיא נשארת בתוקף גם אחרי החורבן - הרמב״ם פותח את אותה הלכה עצמה במילים בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה. המסורת עצמה אינה מכריעה לכיוון אחד. המשנה ביומא ח׳, ח׳ (בדף פ״ה ע״ב) פוסקת מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה - היום פועל לצד התשובה ולא במקומה; ואילו הברייתא בשבועות יג ע״א מביאה את רבי הסובר שעל כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה ובין לא עשה, יום הכיפורים מכפר, חוץ מפורק עול, מגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר, שבהם היום מכפר אם שב, ואם לא שב - לא. הגבול החד מכולם עולה דווקא מן הניסוח עצמו: רבי אלעזר בן עזריה במשנה יומא ח, ט לומד מן המילים מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו שעברות שבין אדם לקב״ה מתכפרות ביום הזה, ואילו עברות שבין אדם לחברו אינן מתכפרות עד שירצה את חבירו. ורבי עקיבא חותם את אותה משנה בדימוי שהפסוק הזה מזמין: מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקב״ה מטהר את ישראל.

התורה קוראת ליום הזה שבת, ולא שבת רגילה בכלל. כתוב שבת שבתון, וזה כמו לומר מנוחה של מנוחות, המנוחה הכי גדולה שיש. בשבת רגילה יש שולחן ערוך, וחלות, ושירים סביבו. בשבת הזאת אין בכלל אוכל על השולחן. שתי השבתות נקראות מנוחה, ומזה אפשר להבין שמנוחה היא לא רק להרגיש נוח.

למה לקרוא ליום של צום שבת? אבן עזרא מציע שתי דרכים לשמוע את הכפילות הזאת: או ששבת שבתון היא שביתה לגוף ושביתה לנפש, שתי שביתות בבת אחת, או שזו לשון הפלגה - שביתה שאין למעלה ממנה. כך או כך, התורה מסרבת לראות ביום הזה יום של סבל. זה אותו ביטוי עצמו שנאמר על השבת בספר שמות ועל השנה השביעית, שבה נותנים לאדמה לנוח. שימו לב גם שנצטוויתם לענות את עצמכם פעמיים, בפסוק כ״ט ושוב כאן, ופסוק הכפרה יושב בין שתי הפעמים. הצום הוא המסגרת. והכפרה היא התמונה שבתוכה.

שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן היא הנוסחה החזקה ביותר שיש לתורה להפסקה מוחלטת, והיא נאמרת גם על היום השביעי בשמות ל״א, ט״ו, וגם על שנת השמיטה בוויקרא כ״ה, ד׳. אבן עזרא רושם שתי קריאות ונמנע מלהכריע ביניהן: יש אומרים שביתה לנפש ולגוף, ואילו אחרים אמרו שהוא שביתת השביתה שאין למעלה ממנה. הוא מוסיף ששתי המילים האלה שמות עצם, שסדרן מתהפך לפעמים, ושהקריאות עולות בסופו של דבר בקנה אחד. על חקת עולם כאן הוא כותב מילה אחת בדיוק: להתענות - מה שנעשה קבוע הוא הצום. כדאי להעמיד לצדה את פירושו לאותו צירוף עצמו שני פסוקים קודם, בפסוק כ״ט, ושם הוא כותב ״זאת העבודה״. אותן שתי מילים נושאות את הטקס בפסוק אחד ואת הצום בפסוק האחר, ורק אחד משני אלה שרד אחרי חורבן הבית בשנת 70 לספירה. שימו לב גם לשינוי בפועל: בפסוק כ״ט תְּעַנּוּ, עתיד רגיל, וכאן וְעִנִּיתֶם, עבר עם וי״ו ההיפוך, הצורה הרגילה של לשון החוק. אותה הוראה עצמה ניתנת כאן פעמיים, ופסוק ל׳, פסוק הכפרה, יושב בין שתי הופעותיה.

מתישהו אהרן כבר לא יהיה כאן, והיום הזה עדיין יגיע. לכן התורה אומרת מי עושה את זה אחריו: הבן שנכנס למקום של אביו. הוא לובש בדיוק את הבגדים שאהרן לבש - בגדי פשתן לבנים ופשוטים, ולא בגדי הזהב שהכהן הגדול לובש בדרך כלל. ביום אחד בשנה, האדם הכי חשוב במחנה לובש את הבגד הכי פשוט שיש לו.

על מה בעצם שומר הפסוק הזה? הוא עוסק בירושת התפקיד, וזה נקרא כמו אותיות קטנות עד הרגע שרואים מה הוא מגן עליו: היום אינו תלוי באהרן. מי שמחזיק בתפקיד לובש את הבד ועושה את העבודה, ולוח השנה מקיים את הבטחתו בלי קשר למי שמת בינתיים. כדאי להתעכב גם על הבגדים. בדרך כלל הכהן הגדול עובד בשמונה בגדים, ובהם זהב; ביום הזה הוא נכנס אל קודש הקודשים בבגדי הבד הלבנים והפשוטים. הגמרא מנמקת זאת במשפט אחד שכדאי לזכור: ״אין קטיגור נעשה סניגור״. מזהב היה עשוי העגל. לא נכנסים פנימה לבושים בראיה המפלילה.

לרש״י שלושה פירושים על הפסוק, וכולם עוסקים בשאלה מי נחשב. על וכפר הכהן אשר ימשח הוא מציין מיומא ע״ג שהכפרה הזאת כשרה רק כשנעשית בכהן גדול, ומכיוון שכל הפרק כולו נאמר לאהרן, היה הכתוב צריך לומר במפורש שהכהן הגדול הבא אחריו עומד באותו מעמד - שיהא כמוהו. על ואשר ימלא את ידו הוא שואל את השאלה הקלאסית: אין לי אלא המשוח בשמן המשחה; מרובה בגדים, הכהן הגדול שנכנס לתפקידו בלבישת הבגדים הנוספים בלבד, מניין? מן החלק השני. רש״י מוסיף, מהוריות י״ב, שזה חל על כל כהן גדול מימי יאשיהו ואילך, שבימיו נגנזה צלוחית של שמן המשחה. בלי לומר זאת במפורש, הפסוק קובע דין גם לתקופה שבה אחד הכלים שהוא עצמו מזכיר כבר אינו קיים, וזה בדיוק מה שהפסקה כולה עושה ביחס למקדש. על לכהן תחת אביו מביא רש״י את הספרא: אם בן ממלא את מקום אביו, הוא קודם לכל אדם אחר. בִּגְדֵי הַבָּד הם הבגדים הלבנים שבפסוק ד׳, שלובשים אותם במקום שמונת הבגדים שיש בהם זהב. רב חסדא, בראש השנה כ״ו ע״א, נותן לזה את הטעם: מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה - לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. המתכת שממנה נעשה העגל אינה נכנסת פנימה כדי ללמד סנגוריה.

הניקיון הזה הוא לא רק בשביל אנשים. הכהן הגדול מנקה גם את המקומות הקדושים עצמם: את קודש הקודשים, את אוהל מועד ואת המזבח. אחר כך הוא מכפר על הכהנים, ואחר כך על כל מי שעומד בחוץ. הרשימה מתחילה במקום הכי קטן והכי מוסתר וממשיכה החוצה, עד שהיא מגיעה אל כל הקהל כולו. אף אחד לא נשאר מחוץ לרשימה הזאת.

למה בכלל בניין צריך כפרה? קודם לכן, באותו פרק עצמו, בפסוק ט״ז, התורה אומרת את זה ישירות יותר: הוא מכפר על הקודש מטמאת בני ישראל. הטענה כאן היא שמה שאנשים עושים אינו נשאר פרטי - הוא נדבק אל המרחב המשותף שהם חולקים. אם נכנסתם פעם לחדר שקרה בו משהו רע והרגשתם את זה בחדר עצמו, אתם כבר מבינים בדיוק את הרעיון. שימו לב גם לסדר: קודש הקודשים, אוהל מועד, המזבח, הכהנים, ואז כל עם הקהל. המעגל הולך ומתרחב עוד ועוד עד שהוא כולל גם את מי שכל היום לא עשה שום דבר חוץ מלעמוד שם בחוץ.

שלוש ההופעות של הפועל יכפר מחלקות את הפסוק לשלושה תחומים נפרדים: קודש הקודשים; אוהל מועד והמזבח; הכהנים וכל עם הקהל. אבן עזרא מזהה את מקדש הקדש במילים היא מבית לפרכת, כלומר החלל שמעברה הפנימי של הפרוכת, ועל הסיפא של הפסוק הוא מדייק דיוק מילוני: הלויים נכללים בעם הקהל ולא בכהנים, רק כל כהן הוא לוי ואין כל לוי כהן. ההבחנה הזאת קובעת מי בדיוק נכלל בכפרה שבסוף הפסוק. שהמקדש עצמו זקוק לכפרה מבוסס על דברי הפרק עצמו בפסוק ט״ז, וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, המתייחס אל הטומאה כאל דבר שנצבר על מקום ולא רק על אדם יחיד. התאולוגיה של הפסקה הזאת אינה פרטית, אם כן, אלא ציבורית. מה שהציבור כולו עשה נאגר בבניין, והבניין הוא שמנוקה ראשון, ורק בסופו ממש של הפסוק מגיעה הכפרה אל כל עם הקהל, אל האנשים שכל אותו יום לא עשו דבר מלבד לעמוד בחוץ ולצום.

פעם אחת בשנה. לא מתי שמתחשק למישהו, וגם לא אף פעם - פעם אחת, בכל שנה ושנה, ותמיד באותו תאריך. ואז באות המילים האחרונות ממש של הפרק: הוא עשה בדיוק מה שאמרו לו. אחרי עמודים ועמודים של הוראות, הפרק נגמר באדם אחד שפשוט קם ועושה.

הפרק נפתח באזהרה לאהרן שלא יבוא אל הקודש בכל עת. הוא נסגר במילים אחת בשנה, פעם אחת. זה כל המבנה: הכניסה הקרובה ביותר שמותרת לאדם מוגבלת ליום אחד בשנה, וההגבלה הזאת היא התשובה למותם של שני הבנים, שבו הפרק נפתח. ואז שלוש מילים, ויעש כאשר צוה. רש״י קורא אותן כשבח לאהרן - הוא לא לבש את הבגדים האלה לגדולתו שלו, אלא כמי שמקיים את גזרת המלך, לא יותר. חשבו רגע על מי זה נאמר: על האיש שאיבד שני בנים בתוך המקדש הזה עצמו ונכנס אליו בחזרה בכל זאת, בבגדי בד לבנים, פעם בשנה, כל ימי חייו.

אַחַת בַּשָּׁנָה סוגרת מסגרת שנפתחה כבר בט״ז, ב׳, שם נאמר לאהרן ואל יבא בכל עת אל הקדש; הפרק מגביל את הכניסה ואז קובע בדיוק כמה פעמים בשנה היא נדרשת. הסיפא, וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה, אינה נוקבת בשם הנושא, ורש״י ורמב״ן חלוקים ביניהם על מה בדיוק היא באה לשבח. רש״י, בעקבות הספרא, מסב אותה על אהרן ביום הכיפורים הראשון שבא לאחר מכן: כשהגיע יום הכפורים עשה כסדר הזה, ולהגיד שבחו של אהרן, שלא היה לובשן לגדולתו אלא כמקיים גזירת המלך. השבח הוא על מצב פנימי, כלומר בדיוק על מה שאיש מן החוץ אינו יכול לאמת, ובדיוק על מה שהפסקה הזאת עצמה כבר אמרה שרק הקב״ה יכול לשפוט. רמב״ן קורא את אותה סיפא כמתייחסת לחיים שלמים ולא ליום אחד בלבד: שקיים אהרן כל מה שנצטווה, ונזהר כל ימיו שלא יבא אל מבית לפרוכת זולתי ביום הכפורים. הוא אמנם מוסיף גם את העבודה, ועשה ביום הכפורים קרבנותיו ככל אשר צוה השם את משה, אבל מרכז הכובד בקריאתו נופל דווקא על ההימנעות. לפי רש״י הפסוק משבח את האופן שבו הוא ביצע את העבודה; לפי רמב״ן הוא משבח את איפוקו בכל שאר ימות השנה. כדאי להתעכב על המחלוקת הזאת, משום שהפסקה הזאת זה עתה הפכה תאריך לחוק, ותאריך קבוע הוא לא פחות אוסף הימים שאסור להיכנס בהם מאשר היום האחד שבו חייבים להיכנס.