הדיווח שהשאיר דור שלם מחוץ לארץ, ומשפט אחד בתוכו שמתאר לא את הענקים אלא את המרגלים עצמם.
הסבר לילדים, לנוער ולמבוגרים
הנה החלק הלא נוח בפרשה הזאת. העשרה לא המציאו כלום על הארץ. הם הלכו בה ארבעים יום, הם חזרו ובידיהם הפירות, וכלב לא חולק על שום פרט אחד מכל מה שהם תיארו. ואז הם הוסיפו משפט שאינו תיאור בכלל: לֹא נוּכַל. שני פסוקים אחר כך אמרו משהו מוזר עוד יותר: היינו בעיני עצמנו כמו חגבים, וכך בדיוק גם נראינו בעיניהם. אף אחד לא שלח אותם לברר מה חושבים עליהם שם. אז השאלה שכדאי להתעכב עליה היא לא איך שנים־עשר אנשים ראו ארצות שונות. הם ראו את אותה ארץ בדיוק. השאלה היא איפה בדיוק דיווח מדויק מפסיק להיות דיווח, והאם אפשר בכלל להרגיש שעברתם את הקו הזה בזמן שאתם עדיין מדברים.
הפרשה השלישית של קריאת שמע: מצווה על בגד, שבאמצע הפסוק הופכת למצווה על המקומות שאליהם אתם מניחים לעיניים למשוך אתכם.
הסבר לילדים, לנוער ולמבוגרים
מן הסתם שמעתם את הפרשה הזאת מאות פעמים ומעולם לא למדתם אותה. זו הפרשה השלישית של קריאת שמע, שנאמרת בבוקר ובערב, ודווקא האמירה התכופה הזאת היא שהופכת אותה לבלתי נראית. היא מתחילה כדין של בגד וממשיכה למשהו הרבה פחות נוח: וְלֹא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אל תצאו לתור אחרי הלב ואחרי העיניים. ההתנגדות המתבקשת היא שאף אחד לא בוחר במה הוא שם לב. אז על מה בדיוק מצווים כאן, ומה בכלל יכול חוט שקשור בשולי הבגד לעשות בעניין הזה.